| 7/2006
ארבעה חברים בסופ"ש אחד - ב'
נסעתי חזרה צפונה, השמש כבר שקעה אבל היה לי עוד כמה זמן לעלייה של הירח. חניתי בפארן, נהנה מהאוויר הקריר יחסית של הערב. ארגנתי את הציוד והמים ויצאתי לדרך.
הירח בינתיים עלה במזרח, גדול ואדום ואני יצאתי לדרך. החממות של היישוב השתרעו לאורך שלא נגמר בשקט מפחיד. הרוחות מנערות את הבד הכסוף פנימה והחוצה כמו רפאים. עברתי אותם בדממה וחציתי את השפך של הפארן בדרך לקניון של הברק. הלכתי בשקט, מנווט, משתדל להקשיב לכל רחש, חוץ מזה חשבתי מדי פעם על יניב, וחשבתי לי בכלל. עברתי את הפתח לקניון ונזכרתי בטיול שהיה לנו עם החוג קצת לפני הקורס.
לפעמים זיכרון תופס אותך חזק כמו תמונה, כמו בסרט. עמדתי בשעה הגדולה (והאהובה עלי) של השקיעה וצפיתי בתהלוכה של דמויות שיוצאת מהפתח הצר של הקניון.
יכולתי לזהות את אור וטל המדריכים הולכים מלפנים ואת שאר הילדים מהחוג. יכולתי לראות גם את סלע ואפיק הולכים ביחד, אפיק כרגיל מדבר, ידיים מתנופפות באוויר בהתלהבות, רק עור ועצמות הבחור, ושרירים, הוא בדיוק עבר את המבדקים. סלע מקשיב לו בסבלנות, הולך עם התיק הענקי שלו ומתנהג כאילו הוא שוקל כמו נוצה.זה היה בטיול לפני שעופרי באה. אחריהם ירדן הולך בין שתי בנות מהחוג, אומר משהו שלא יכולתי לשמוע וגורם להם לצחוק מכל הלב. אחר-כך יכולתי לראות את עוד כמה חברים מהחוג ואז אותי, ואת שחר הולכים ביחד.
אני הולך לי עם התיק, שקט, מהורהר, מדי פעם עונה לשחר. שחר הולך לידי במרץ. השיער האדום שלו עדיין במצב הלא חתוך לפני הצבא. כולו אנרגטי ומחייך למרות כל הק''מ שעברנו היום, זה היה לפני שהוא התחיל לכעוס.
כמו בהרצה קדימה, המשכתי לראות איך הקבוצה עוצרת ליד העצים והמים שהושארו כמטמון, פורקת את הציוד, השמש שוקעת. אנשים מקימים מדורה, מבשלים, אוכלים, כל הדברים הרגילים בשגרה. מספר הדמויות ליד המדורה קטן והלך וכולם נכנסו לשק''שים. שקט מוחלט, מרחב פתוח ומעל מאיר חזק מדי ירח מלא. יכולתי לראות שתי דמויות קמות בשקט מהשק''שים, מתארגנות ויוצאות לכיוון הקניון.
זכרתי את זה טוב. שחר ואני.
''תהיה בשקט שחר, אתה מרעיש כמו פיל'' לחשתי לו.
''מי שמדבר!'' הסתכלנו טוב שאף אחד לא שם לב וזחלנו לקניון. התכווננו לעשות אותו שוב באור הירח. בלי התיקים, למרות המים הקרים בגבים. טיפסנו מהר ובשקט. הגענו לגב הראשון הגדול. התפשטתי לגמרי (לא צריך לייבש ככה את הבגדים) שחר נשאר בבוקסרים והתלבט אם להוריד גם אותם. הסתכלתי עליו ועל הגב, קר לי רק מהמחשבה. אבל אם אני סובל, אז גם הוא.
בחיוך זדוני זרקתי לו, ''אתה לא מתפשט? מה אתה, כוסית?''. הוא התעצבן והוריד גם אותם.
נכנסנו פנימה.
המים היו קפואים עד כדי עצירת הנשימה, עשינו את כל הקניון בזריזות, הלוך וחזור עם הרבה החלקות וצחקוקים. חזרנו וישבנו בשקט על הגדה של הגב הראשון, יושבים צמוד, ידיים מחבקות את הברכיים. חיכינו להתייבש, אור הירח לא בדיוק עזר, אבל האוויר היה די חמים.
''פעם אחרונה שאני נותן לך לשכנע אותי לכזה דבר מטורף'' אמרתי, יותר כדי לעצבן אותו.
''אני? זה היה רעיון שלך יא ציפלוך'' הוא העמיד פנים כועס ודחף אותי, התנגדתי בצחוק, נהנה להרגיש אותו נוגע בי. בסוף הפסקנו.
הוא השתתק ואז אמר.''זו באמת פעם אחרונה.''
חשבתי פחות או יותר על אותו הדבר. ''בחייך, יהיו לנו עוד מספיק פעמים''. גם לי היה קצת עצוב.
''אני מתכוון, פעם אחרונה עם החוג, עם כל החברים, לפני שכולנו מתגייסים, אתה יודע.''
''כן.''
לבשנו את הבוקסרים והחולצות. ''אתה לא עייף?'' שאלתי.
''עדיין לא.'' הוא היה שקוע לו באיזה עולם.
נשכבתי על הירך שלו, מסתכל על העיניים שלו ועל הכוכבים.
הוא הושיט את הידיים קדימה, לברכיים שלו. כשהוא הניח אותן, יד אחת נגעה, כמו בטעות ביד שלי, זה היה כמו זרם חשמלי. הוא לא הזיז את היד והמשיך להסתכל עלי.
הייתי משותק לשנייה, יש מצב שהוא גם? איך אני רוצה אותו. חבר או חבר? ומה אם זה לא יצליח ואני אאבד אותו לגמרי?
החלטתי.
שלחתי את גב היד שלי ונגעתי בלחי שלו מעדנות.
הוא נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, עצר ואז שינה את דעתו.
''יאללה אמיר, בוא נזוז''.
לא הייתה לי ברירה. או יותר נכון, הייתה ולא הייתה .''אתה צודק''
עשינו את שארית הדרך חזרה בשתיקה.
נכנסנו לשק''שים והלכנו לישון.
למחרת, המשכנו לטייל, די מתעלמים אחד מהשני. בערב, אחרי שחזרנו הביתה הוא תפס אותי לשיחה בטלפון ואמר שהוא היה מבולבל. שלפעמים קורים דברים וזה לא אומר כלום וביקש שלא אדבר על זה יותר.
עברה תקופה וכמעט לא התראינו. שחר היה עסוק בצבא, בטירונות, במסלול, בקק''צ שלו (כמעט לא ראינו אחד את השני למרות שהיינו בבה''ד ביחד) ועכשיו עם הצוות שלו. הוא היה בצבא שלו ואני הייתי בשלי.
נפגשנו בעיקר בטיולים, שם זה היה שונה. אותה תחרות, אותו להט, אותם ויכוחים על לאיפה ללכת הפעם.
אף פעם לא הזכרנו את זה.
לאט, לאט, הקשר התחמם בחזרה, בין היתר בזכות אפיק, סלע וירדן, שלא היו מוכנים לשמוע לא.
והיום?
הירח שקע.
התמקמתי לישון ואז עם אור ראשון עברתי במעוק. הנחל היה יבש, השנה כמו בשנתיים האחרונות. חציתי את הגב הגדול, יבש כולו, טיפסתי בסולמות וירדתי בצד השני ועוד הספקתי לתפוס טרמפ עם ג'יפאיסטים חולי עבירות שלקחו אותי לטיול עם ארוחה ובסוף, הורידו אותי בתחנת השאיבה אשלים (או במילון אבן שושן – חור שממש קשה לצאת ממנו בטרמפים).
אחרי 3 טרמפים, כמה שעות נוספות ועוד, הגעתי לפארן ולרכב והתכוננתי לעשות את הדרך הארוכה צפונה. הרמתי טלפון.
''הי שחר''
''הי אמיר''
''סיימתי טיול לאור ירח, זה בסדר שאעבור אצלך?''
''בטח.''
נסעתי לערד.
עליתי בכביש הערבה צפונה. השמש חמה מעל. חושב. נזכרתי על השיר של Tory Amos ,
“Crucify myself” . ושמתי את הדיסק במערכת.
הטיולים היו אותם טיולים, אבל שחר השתנה. הוא נעשה כועס יותר. כאילו כל דבר אפשר היה להטביע ולנצח בכעס. הוא היה מדבר על ''ההומואים המזדיינים האלו'' בזעם פנימי לוהט ואני הייתי קופא לשנייה, מרגיש משהו מתכווץ מבפנים. אני זוכר שפעם אחת ישבנו כולנו ותפסתי את עופרי מסתכלת עלי ברגע כזה. השפלתי את העיניים. הגעתי לצומת הערבה. השיר נגמר.
עליתי בעליות של סדום, נזכר בשמות של הקניונים שהייתי בהם. עולה צפונה. עובר דרך המפעלים המכוערים של צומת צפית. הייתה גם את הפעם ההיא במועדון. הוא פשוט הרביץ מכות רצח לערס שקרא לו ''הומו''. גם סלע וגם ירדן היו דרושים בשביל להוריד אותו. המצוקים של אזור חתרורים רצו משמאלי לאחור. עוד כמה דקות מגיעים.
| |
| כינוי:
אופק מדבר מין: זכר תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
