| 7/2006
ארבעה חברים בסופ"ש אחד - ג'
נכנסתי לעיר, היה כבר אחה''צ. לקחתי את הפניות המוכרות והחניתי מחוץ לבית, מרגיש את העייפות מהטיול. הקלפים היו עדיין מפוזרים, השהיתי את הכניסה ודחפתי אותם חזרה לחפיסה, נעצר על קלף אחד. ''נסיך המטות'' – נסיך, מחזיק מקל ומלווה ע''י אריה בתור בן לוויה. ברקע היה מדבר מתחת לשמש גדולה. מתאים.
יצאתי מהרכב, נכנסתי לבית, אמרתי שלום לאמא שלו ועליתי לבקר את שחר.
שחר היה במפלס שלו, יחף, לבוש בבוקסרים השחורים של המחלקה ובחולצת המסלול שלו. יכולתי לראות את המדים עם הכומתה זרוקים על השולחן ואת המקוצר עם הכוונת מציץ מתחת למיטה.
''הי שחר''
''הי אמיר''. חשבתי לשלוח יד ולמשש את השיער האדום עם התספורת הצבאית החדשה ועצרתי בעצמי.
''איך היה הטיול?''
''החמצת'' ידעתי שהוא עסוק עם החברה החדשה. שיניתי מהר את הנושא. ''איריס עדיין פה?'' התברר לי שהיא כבר חזרה צפונה. שמעתי קצת חוויות מהצבא ואז לקחתי ממנו מגבת, התקלחתי אצלו ובסוף תפסתי לו את המיטה ואמרתי לו שלא ישכח להעיר אותי לארוחת ערב.
ישנתי כמו אבן. שחר העיר אותי לאוכל וירד למטה. עמדתי מול הארון שלו, מזהה בחיוך את פרטי הלבוש שהוא גנב ממני בטיולים. התלבטתי אם לקחת כרגיל חולצה נקייה שלו ובסוף סגרתי את הדלתות.
ירדתי למרפסת. ישבנו אצלו שם ובלסנו, השמש נגעה מולנו באופק. אחרי האוכל, הדחנו את הכלים, אמא שלו הודתה לנו ויצאה. התיישבנו בחזרה במרפסת, לבדנו.
שחר הדליק סיגריה ואני ישבתי על המרצפות, עדיין חמימות מהיום.
דיברנו על הצבא. הוא לא ידע אם להמשיך בקבע או לא. תכננו כרגיל את הטיולים הבאים ובסוף אמרתי לו, כמעט בלי ברירה, ''נפגשתי עם אפיק, סלע וירדן, יש לך ד''ש''. השמש הגיעה לנקודה האחרונה של האור.
''וואללה''
''כן''
''היית עסוק.''
''כן, בדרך לטיול ירח''.
''איך באמת היה? איפה טיילת?''
''בקניון של הברק''. הוא מעך את הסיגריה במאפרה. השמש נעלמה מהאופק.
''באמת?'' יכולתי להרגיש את שארית החום של היום מודגשת, עכשיו שהשמש שקעה.
''כן.''
שתיקה. הרגשתי כאילו שהוא מוכן להמשיך עם זה לנצח.
''שחר, יצאתי מהארון.''
''אז מה שאתה אומר לי זה שאתה הומו?''.
''כן.''
''ככה, אה?''. הוא הפטיר במרירות.
''כן. יש לי חבר כבר חודשיים.'' הוא הגיב כאילו שמישהו סטר לו.
כבר היה חושך. ראו רק צלליות של הגבעות בוואדי, מוארות בקושי מהאור המוחזר של העיר.
לא רציתי להיות שם.
שקט. שנינו ישבנו עם הפנים לוואדי. הוא המשיך לשתוק.
''טוב, שחר, אני חושב שאני אעזוב עכשיו.''
''אוקי.'' קמתי ללכת.
הלכתי כמה צעדים ואז שמעתי את הכסא מושלך על הרצפה.
''אתה פשוט חושב שאתה יכול להנחית את זה וללכת!''. הוא היה אדום.
''לא רציתי לפגוע בך, שחר. אני פשוט לא רוצה להסתיר יותר. אין לי כוח.''
הקול שלי נחלש ללחישה, ''...פשוט אין.''
הזעם עזב לו את הפנים, הוא נראה מרוקן.
שינון מראש עוזר. ''אני אוהב אותך שחר – בתור אח. ואני בחיים לא אעשה משהו שיפגע בך. אז אני הולך''
חשתי דמעה נתלית בזווית העין. כבר לא חשבתי שאני מסוגל.
הוצאתי את האוויר, התחלתי ללכת.
''לא.''
''מה?'' עצרתי.
''בוא הנה.'' גם קרנות זווית העיניים שלו נצצו.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי. ''גם אני אוהב אותך – בתור מתרומם –
- צוחק.''
החיבוק הפך למפוקק עצמות. חיבקתי אותו בחזרה. הוא הרכין את הראש שלו על הכתף שלי ונשען עלי. לא אמרתי כלום, רק שלחתי יד לעורף שלו. הוא נשאר כך שנייה, נח עלי.
ואז כמעט בלחישה ''רק... רק תן לי את הקצב שלי.''
''אין בעיה שחר.'' אוף, צריך לסגור את השיבר בעיניים.
כמה חודשים אחרי זה. זה היה טיול אחרי הסילבסטר. לא היה לי עם מי להתנשק. יניב ואני נפרדנו. אני זוכר שהייתי לבד במועדון ב 24:00. נסעתי משם ישר לערד, שר בדרך בקול שירים של מונטי פייתון כדי לא להירדם. מחוץ לבית חיכו כבר אפיק, שחר ואבא שלו שהתנדב להקפיץ אותנו. טיילנו יומיים וביום האחרון הגענו לגב גדול עם מים צלולים בנחל בלי שם. אפיק ושחר קפצו והתחילו להתפשט (בנוהל). התפשטתי גם כן, אבל נשארתי בבוקסרים. אפיק זרק את אחרון הבגדים וצלל פנימה, נותן צעקה גבוהה שלא הייתה מביישת אף אוחצ' ממוצע. שחר ואני נשארנו על החוף, מסתכלים אחד על השני.
בלי להוריד את המבט, שחר הוריד את טייטס הספורט שלו.
הוא הזדקף, נתן לי מבט ישיר ואמר בטון קצת עוקץ אבל בעיקר מתנצל,
''אתה לא מתפשט? מה אתה, כוסית?''.
מדדתי אותו בעיניים. הורדתי גם כן. ''חכה חכה, נראה מי כוסית, אני הולך להאכיל אותך באצות.''
שתי קפיצות נוספות למים, רעש של הרבה השפרצות, בליעות מים וקולות צחוק.
אני בלי חבר, אבל עם החברים. מים, שמיים, מדבר ושמש.
| |
| כינוי:
אופק מדבר מין: זכר תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
