גם לשלג יש חום, לא הרבה יודעים את זה, אבל אחרי שהידיים קפואות (או הלב) גם מגע של מים פושרים מרתיח ושורף, מחזיר לחיים את מה שהיה חסר תחושה, ישן.

השלג בהק על החרמון ביום שמש נאה. זה לא קורה הרבה ולי, לתפוס עוד הזדמנות כזאת קורה עוד פחות, פעם בשנתיים שלוש בינתיים על פי הסטטיסטיקה. אני והחדש, דור.

הוא הסכים למבחן, בלי לדעת כמובן שזה זה. באוזניו אני קראתי לזה "טיול" ואנחנו יוצאים לטייל, בשלג. היו כבר כמה בחורים מאז הקודם, אבל שום דבר לא עבד, ואני מרגיש שאני מסתובב כאן היום עם לב קפוא. כמו צל, הלב שלי לוחש "יצליח, יצליח, לא, לא נורא."

מורן, שהיא ידידה טובה מאז הרבה זמן, הצטרפה ושלושתנו ניצבים בחנייה של החרמון מול ההרים המושלגים, אגס, שריון ודוב. זה זמן שישי שבת בחורף, רוח נעימה וצוננת נושבת בחניה. כל עמישראל פונה למעלה לרכבל העליון והתחתון, ורק אנחנו מתחילים לרדת בשדות לבנים לכיוון ברכת מן.

ליד ברכת מן הקפואה אנחנו עוצרים, הקרח שם עדין מאוד, כמו היחסים ביני לחדש, ומי שינסה לשים יותר משקל ימצא את עצמו עד המותניים במים קרים מאוד ובוציים. מורן מחליטה ללכת  להפסקה "לקטוף פרחים" ואני לא מתאפק ומצלם אותה,כשהיא רק מתחילה לשבת ונראית עם המעיל האדום שלה כמו פרח ענקי או כיפה אדומה ברגע אינטימי.

קליק.

היא מתעצבנת ואני חומק מכדור השלג בדיוק ברגע האחרון ולקריאות "חכה, חכה.".  אני מסתובב ומחייך.

זו פעם ראשונה שאני מטייל בשלג בעצמי, ועוד בלי סנדלי שלג, אבל אני רגיל להעמיד פנים ופותח בצעד בטוח במורד העמק. מבְּרכת מן השלג נעשה עמוק יותר ויותר, ואנחנו שוקעים בו עד לברכיים. באיחור מסוים אני מקלל בפנים ששכנעתי את עצמי ואותו, באווירה יודעת לכאורה, להביא את הנעליים הצבאיות שלנו לטיול. הנעליים הולכות ונרטבות. "עוד דבר שהן לא טובות בו" אני חושב ומוסיף לרשימה. מורן, החכמה הזאת, הביא סירופ מתוק ואנחנו שופכים אותו על חלקה טהורה ונקייה ואוכלים ברד.

הרכבל וכל סימני התרבות נעלמים מאחורינו, שביל רגלי, סימון שבילים מוסתרים בשלג ואנחנו ממשיכים הלאה. המבחן, אפשר לומר, מתעצב מעצמו, לא יכולתי הרי להרשות לו לפגוע בי כמו שדניאל עשה. חלפו מאז זמנים קרים בין אז ובין יום השמש החורפי הזה.

קר בחוץ, למרות השמש, אנחנו עוזבים את דרך הג'יפים ומתחילים ללכת בשביל רגלי קטן. אני מנענע בראשי, השלג חדש ורך ומסתיר את האדמה הקפואה מתחתיו. לפעמים יש סלעים, לפעמים יש נחלים קרים. בהמשך אנו עוברים ומורן מראה לי מתחת למחסה של שיח, כמה רקפות יווניות פורחות, לא הכול קפוא.

אני מעיף  מדי פעם מבט לדור, הוא שותק, מחייך, וגם אם הוא סובל, הוא לא מקטר. כנראה שהמבחן עובר כמו שצריך, אבל פתאום הכול נראה לי כל כך חסר טעם. אני רוצה לבעוט בקירות אבל מסתפק בלהעיף שלג קדימה כשאני מסתובב.

אנחנו עוצרים בהפסקה באחו קטן, מושלם, מלא שלג. דור עוקץ אותי במשהו ואני מחכה שהוא יסב אלי את גבו לפני שאני מתכופף, חופן קצת שלג, מותח את מכנסי הסערה שהשאלתי לו ואז מחליק קצת למקום אסטרטגי. אני מגחך אבל דור לא נשאר חייב. הוא מסתובב, יותר מחייך מזועם, ושולח את הידיים שלו לתפוס אותי. אני לוקח צעד אחורה להתגונן והידיים שלנו פתאום אחוזות בעימות, קפואות, כמו יעקוב והמלאך. הוא חזק.

 לי זה נראה מצחיק, אנחנו נעולים באיזו התחלה של ריקוד, אולי טנגו. אני מגחך. ומי מאיתנו מוביל?

"מצחיק, אה?" בלי לשים לב הוא עושה תמרון עם הרגליים שאני מזהה באיחור משיעור הג'ודו בילדות והוא מפיל אותי לשלג, נוחת עלי תוך כדי כך. מורן מתפקעת מצחוק בצד, גם כן חברה.

דור תופס לי את הידיים ויושב עלי. זה סקסי למען האמת, למרות שהשלג מקפיא לי חלקים מסוימים באנטומיה. הוא עדיין לובש את אותה ההבעה של נזעם-מחייך, מסתכל עלי "...ועכשיו אני אלמד אותך..". הוא תופס את שתי הידיים שלי ביד אחת שלו ומחזיק אותן פשוטות מאחורי הראש שלי. אני מנסה להיאבק אבל הבחור חזק, לעזאזל. הוא מסתכל עלי במבט זדוני כשהוא מתכופף קצת, עדיין יושב עלי, וביד השנייה, באיטיות, הוא חופן קצת שלג ומרים אותו באוויר.

"עצור!" נשמע הקול של מורן, נאבקת בקושי רב צחוק. "תודה לאל," אני חושב ואז שומע "חכה, חכה, אני רוצה לצלם." זה גורם לי להיאנח בשקט "טוב, הזמנתי את זה." מורן קופצת ולוקחת את המצלמה שלי מהתיק ודור משתף איתה פעולה.

"רגע!" אני מתחיל להתעצבן ופתאום חושב, "הוא הבחור הראשון שלא אוכל את השטיקים שלי." המחשבה גורמת לי לעצור, ואני כמעט מחייך, כשדור מדגמן עם חופן השלג  מול מורן. "...פה גדול.." הוא אומר, מקרב את החופן ונוגע בו בשפתיים שלי.

קליק.

"יש!" נשמעת צריחת הצהלה של מורן. דור מסלק את השלג בעדינות, וכשהוא עדיין מחזיק בשתי הידיים שלי, הוא מתקרב ונותן לי נשיקה חמימה ורכה על השפתיים. הוא עוזב לי את הידיים ומתרומם קצת, עדיין שומר על מגע עין. אני מרגיש את הטיפה בזווית של העין ומסיט את הראש הצידה, שלא יראה. מרגיש טיפה חמה עוברת על הלב, משאיר שובל של הפשרה בעקבותיה.

אולי הוא בכל זאת שווה את זה.

מכיוון שהחיים הם לא רק סיפור, אנחנו ממשיכים עוד הרבה בשלג עד שכל האצבעות ברגליים של דור ושליי קופאות, כל החלקים חוץ מהקשת של הרגל. מורן משתתפת בסימפטיה ממרומי הנעליים האטימות שלה. כשאנחנו מגיעים לכביש, אנחנו מוצאים ששני חיילים משועממים בנו אישה משלג, די שופעת, בתנוחת ישיבה ובלי ראש, זו האמת, נשבע. מורן נאותה לדגמן מאחוריה כשהחיילים צופים בנו וכנראה מתים מקנאה שהם לא איתה במקום.

קליק.

אנחנו מגיעים לכביש הראשי, שם ניקו את השלג מהאספלט לצדדים ואני עוצר ומוריד את הנעליים ומתחיל ללכת יחף. הרגליים כל כך קפואות שזה מרגיש חם. אני מרשה לעצמי להישען על דור, חצי מעמיד פנים צולע, חצי באמת, נזכר איך עשיתי אותו דבר עם הקודם, וככה תוך כדי צפצוף המכוניות, אנחנו חוזרים למכונית.

*           *           *

דמיינו לעצמכם, דמיינו לעצמכם אם תרצו, דירה אחת, אי שם במרכז הקסום, מעוצבת יפה, עם חתול ג'ינג'י, כמה אדניות תבלינים ורהיטים. על המקרר (מקום מתאים, לא?) ישנה תמונה מוגדלת, מודבקת עם מגנט, קצת מטושטשת, (כי מורן בכל זאת לא צלמת מקצועית) . אבל היא שם, גם היום.

קליק.