ה מ נ כ " ל/ג'וזף פיינדר

ביקורת ספר

סיימתי שלשלום לקרוא את הספר השני ב'טרילוגיה' של פיינדר שהצבתי לעצמי לסיים, לא יודע האמת למה לקח לי כל-כך הרבה זמן כי את 'פרנויה' קראתי בשקיקה, זה אולי כנראה כי לאורך הספר כולו כל הגיבורים שרויים במלכנוליה עמוקה, יותר מדי ציניות וחיים אומללים של הדמויות לאורך המחצית הראשונה של הספר, רק במחציתו השנייה העלילה מתחילה לזוז סוף סוף, וגם אז זה לא קורא באותו המתח כמו בפרנויה כי בעוד בזה הקודם לאורך הספר הגיבור היה שרוי בדילמה מתמדת כחייו הולכים ומשתנים במנכ"ל אנו זוכים לראות את ניק קונובר - מנכ"ל של קרטל ריהוט מפורסם, נאלץ לפטר מחצית מהעובדים (הוראה של הבוסים מלמעלה) וכעת עיירה שלמה שונאת אותו כי כולם מכירים לפחות מישהו שעבד שם (עיירה קטנה, חברה גדולה. חלק מתהליך הפרבור של ארה"ב בשנים האחרונות). לא מספיק הבלגן הזה ניק נאלץ להתמודד מול אשתו שנהרגה בתאונת-דרכים מול מול עיניו וילדיו - ג'וליה בת ה-10 (ילדה בת 10 טיפוסית אם כי תמימה עד כדי שיגעון) ולוקס בן ה-16 שאישיותו התהפכה אחרי מות אימו וכעט נעשה אחד שדורש מכות. עד כאן הכל טוב ויפה אבל כאשר סדרה של פריצות לבית שלו ששיאם היה שחיטת שהכלב שלו, ניק הבין שכנראה מדובר בעובד ממורמר לשעבר שהחליט לעשות לו את החיים קשים, נדלג כמה פרקים קדימה והגענו לקטע שבו ניק פשוט יורה בבחור, קורא למנהל האבטחה של החברה שלו, אדי רינאלדי, שיעזור לו וההוא משליך את הגופה בסמטה חשוכה. העניינים רק מתדרדרים, ומי רוצה לקרוא במשך 500 עמודים כיצד העניינים מתדרדרים? לא אני זה בטוח.

ניק המשיך בחייו, המצפון מעיק עליו ובלשית משטרה כושית (ונוצרייה אדוקה) בשם ריימס מתחילה לחקור את המקרה כאשר באותו הזמן ניק מנהל רומן עם...הבת של החבוב שהרג, מסובך? לא כל-כך, סכ"ה מהרגע הזה הכל הולך לאט לאט, הקורא כבר מת שיקרה משהו ושהוא לא איזושהי שיחה צינית נוספת בין 2 דמויות, לא עוד חשד של ניק שהבוסים תוקעים לו סכין בגב ולא עוד פילוסופיות עמוקות על החיים. או בקיצור - לא קורא פה שום דבר שאמור לעניין, הבנו כבר מההתחלה שלא ממש מתים עליו בעיירה אבל חורשים על זה כל-כך הרבה עד שזה נמאס, גם הבלשית ובעיותיה האישיות אינן תורמת לאווירה הכללית שטעמה רק הולך ונעשה מגעיל יותר.

בכל זאת חייבים לזרוק מילה טובה על סגנון הכתיבה של פיינדר, הוא משתדל להיות עממי ככל האפשר אך לשמור על רמה נאותה של כתיבה ספרותית, הוא מצליח להעביר את התחושות של הדמויות עד כדי כך שהצופה מזדהה ומאמין שככה הוא עצמו היה פועל, פיינדר ביצע עבודת תחקיר עמוקה (כפי שניתן לגלות ב'תודות' בסוף הספר) והשתמש במושגים רבים מעולם העסקים, המשטרה וכו', לא עבודה מזלזלת זה בטוח.

בשורה התחתונה אפשר לומר כי על הספר ניתן לדלג, ספרים רבים אתה לא רוצה לסיים את את בספר הזה אתה כבר מת להגיע לסוף שהיה צפוי מראש (אם כי נעשה בצורה טובה חייבים להודות). תקראו את פרנויה ורצח בעיניים (שאני עכשיו בתהליכי קריאה שלו והוא נראה לי מעניין הרבה יותר מהמנכ"ל, הביקורת - כשאסיים).

ציון סופי במדד איקס - 7