פסיכולוג בחנות ספרים

תזכורת - אני שוכב במיטה בצהרי שבת, שעת דמדומי המודעות שלי, וחולם/חושב/הוזה/מדמיין מסע במסדרון קטן ובו דלתות, מאחורי כל דלת דמות, מישהו בי. זהו פוסט שני מתוך שלושה, על אותה חוויה מכוננת.

המעמיק

הדלת היתה פתוחה קמעה, הסטתי אותה עוד קצת, ובחור מחוייך הביט בי ואמר לי להיכנס

החדר היה בעצם ספרייה, היא היתה חצי מסודרת וחצי מבולגנת, אבל זה נראה כמו בלגן מהסוג שהאדם שעשה אותו כנראה יודע איפה כל ספר נמצא. הבחור, שנראה כמוני (זה המקום לציין, שכל אחד ואחד מהדמויות במסע, הוא בעל חזות דומה לשלי, רק איזה אלמנט מסויים מודגש), משקפיים שמוטות על אפו, וחיוך רחב בפיו.

'בוא כנס, כנס, שב בבקשה' אמר בנועם

התיישבתי.

'אתה ודאי תוהה מה אני מייצג' הוא אמר והעביר את ידו על הכיפה שלו, שנראתה לפתע גדולה משלי באיזה סנטימטר. 'האמת שזה די פשוט, יושי, אתה מכיר את התיאבון שיש לך לידע, את הצורך העז להספיק ולקרוא כמה שיותר ספרים, לדעת כמה שיותר על סרטים, מוזיקה, היסטוריה, יהדות, פילוסופיה, מן תיאבון שאינו יודע שובע, ושלפעמים, אתה חייב להודות, גורם לידע שלך להיות שטחי. ובעיקר', הוא הטעים, 'אתה לא נהנה מתהליך צבירת הידע, אתה רק רוצה להספיק, לסמן וי, כמו מי שהיית אצלו עכשיו'

'אני מכיר את התחושה הזו, כן, זה קצת כמו שאתה נהנה מאוד לעשות משהו, כמו לשחק באיזה משחק, אבל אתה לא יודע לפרוש בשיא, אז זה נהיה פחות ופחות מהנה, ואתה מנסה לשחזר את רגעי הסיפוק והכיף שהיו בהתחלה והם רק הולכים ונעלמים, כמו חול מהיד שלך' עניתי בייאוש שקט.

'אז אני, יושי, הצד שיודע איך להמשיך וליהנות מלימוד. פשוט, צריך לשחרר, צריך להעמיק וללמוד לשם הלמידה עצמה, בלי דד ליין, ובלי לחץ, פשוט לקרוא ולהתענג על המילים, לספוג לתוכך את המידע באופן רגוע, להפעיל את הדמיון, בנחת. כך, אחרי שאתה לומד ספר כלשהו, לדוגמא' הוא הסתובב, שלף את התנ"ך והחל לדפדף בו, 'הנה, ספר דניאל, זוכר שלמדת את זה עם הפירושים הנפלאים של הרב מידן?, נו, מה אתה זוכר מזה? אני ישבתי אחרי הספר, קראתי את דניאל שוב, עם תרגום, וזה אולי לקח לי זמן שהיה מוקדש לקריאה של דברים אחרים, אבל הי, זה יושב לי בראש טוב. וכשחומר שאתה לומד יושב לך היטב בראש, אתה מתחיל ללוש אותו גם כשאתה לא חושב עליו, וקשרים נוצרים במוח, ואתה קורא משהו אחר ונזכר בלימוד, וחוזר עליו שוב, ושוב, ושוב, כי אין דבר יותר חשוב בלימוד, ואני מתכוון בעיקר ללימוד תורה, כמובן, מאשר באמת להבין בכל רמ"ח אבריך מה אתה לומד, ואז לשנן אותו, שיהיה חד כמו שיניים', הוא חייך, 'אף אחד לא רודף אחריך, יושי, מותר לך להיות איטי, להיות יסודי, להיות מעמיק, הרי זה הדבר שיכול לייחד אותך מאנשים אחרים – אתה הרי סקרן, אוהב להבין דברים מכל הצדדים, אוהב לחשוב, להמציא, לדמיין, אז תעשה את זה יותר!'

'אתה מדבר על לימוד תורה, אני מבין, אתה גם קשור להטפת מוסר על כך שאני לא לומד מספיק?' תהיתי

'אם תרצה, כן. הרי אם היית מקדיש את זמנך הפנוי בעבר ללימוד מסודר, אולי היית במקום אחר עכשיו. אתה בחרת להרחיב אופקים להרבה כיוונים, אבל תחשוב, יכול להיות שעשית את זה מוקדם מדי? לפני שבנית יסודות תורניים? בכל מקרה, אף פעם לא מאוחר מדי, כל עוד תזכור – עצם הלימוד הוא חשוב, לא ההספק, אני יודע שזה משפט שקשה לך באמת להפנים, אבל תנסה'

אמרתי לו תודה ויצאתי מהחדר.

כשעמדתי במסדרון חשבתי שעם כל אחת מהדמויות שפגשתי היתה לי גם נקודת הזדהות עמוקה, וגם ביקורת קשה, אני לא יודע אם להיות בעד או נגד כל אחד מהם. החלטתי להמשיך. כשאני מזכיר לעצמי שאת סוף המסע, הצד הנשי, אני משאיר לסוף, בינתיים אפשר לראות צדדים אחרים.

על אחת הדלתות היה שלט, ניגשתי לשם וקראתי בקול:

"כאן,

בחדר הזה,

יושב ישי, באופן זמני

אם תראו מישהו מהמדור שלו שרוצה לשאלו שאלה,

תגידו לו שאני כאן,

בחדר הזה"

חייכתי מיד, אני חושב שיהיה משעשע בחדר הקרוב.

הציני

פתחתי את החדר, אדם שנראה, כמובן, בדיוק כמוני, רק קצת מרושל יותר, הביט בי במבט בוחן.

הבטתי סביב בפליאה, על הקיר היה את פוסטר המטריקס מהצבא (שכותרתו 'לכל דבר שמתחיל יש סוף', ולמטה תאריך יציאת הסרט לאקרנים, שהיה תאריך השחרור שלי בדיוק), מסביב פזורים על הקיר קומיקסים של דילברט, על המדף קוביה הונגרית, וכמה תשבצי היגיון. בארון ליד היו סטים נפלאים של דיוידי – פריי ולורי, 3 עונות של סימפסונז, אחת של פיוצ'רמה, היה-היה, אקס מן. וכיו"ב. כשסגרתי את הדלת ראיתי עליה פוסטר מוכר להפליא מסצנה של מונטי פייתון ('המזלג המלוכלך'), ועל חולצתו התנוססה הכותרת: knowledge is power. Power corrupts. Study hard. Be evil.

החיוך על שפתי היה מאוד בולט, והוא ללא ספק התענג על כך מאוד.

'נו, מרשים, לא?' שאל, ולפתע זיהיתי נימה קלה של רצון לרצות

'לגמרי, וגם השלט בכניסה' עניתי בהתלהבות, 'מימי הצבא העליזים, כשעברתי לחדר אחר ורציתי שידעו איפה אני נמצא. לא כולם הבינו את הבדיחה, אז, מישהי אפילו אמרה שזה פוגע'

'נו, אז אמרה, תמיד יש מישהו שלא מבין את הבדיחה. ולמזלי, אני מעל האנשים האלו' הוא ענה ביהירות לא מתנצלת

'אז אתה הציני, הא?' שאלתי

'מה הסגיר אותי?', הגיב, 'אני הצד המתוחכם שלך, הצד המשועשע, שמסתכל על החיים מהצד, וצוחק עליהם, מגחיך אותם. כל כך הרבה אבסורד יש בעולם שזה אבסורדי', הוא הרים את הקול וסובב את כסאו, 'אנשים הם טיפשים, יושי, אתה יודע את זה עמוק בפנים, הם פשוט מתנהגים באופן אווילי כל הזמן, הם רגשניים, הם צפויים, הם חלשים, הם לא מבינים אותך, והם מרוכזים בעצמם באופן מופרך!' הוא סיים בנימה של נאום.

כעסתי עליו פתאום, כל החיבה שחשתי כלפיו בתחילה הוחלפה בבוז.

'כן, עכשיו אתה בז לי?' הוא זיהה את הרגש מיד, 'אל תשכח שאני זה אתה, אי אפשר להכחיש מה היית, בחור, היית ציני, ירדת על כולם, ברחת שוב ושוב למקום הבוחן הזה, כמו שאתה עושה בחיים שלך. מה אתה לומד? פסיכולוגיה, אבל ארגונית. מה תעשה בחיים? תבחן אנשים ותקטלג אותם. אתה לא יותר טוב ממני, רק ניתבת את זה למקום שבו גם תקבל על זה כסף'

נרתעתי לרגע מהבוטות שלו, אולי זה נכון? אולי לא השתפרתי מאז?

'אתה יודע', הוא הוסיף, והוא לפתע נשמע קצת עייף, 'יש מחיר לציניות. אתה מרחיק ומתרחק, מאנשים, ומעצמך. אולי אתה יכול לאבחן מה הסריטה של מישהו ולרדת עליו, אבל האם אתה יכול גם לנצל את זה על מנת לעזור לו? אני יודע שאני נראה יהיר, ומאוד בטוח בעצמי, אבל זה מסתיר חוסר בטחון, וזה מסתיר פחד מתקשורת אמיתית ופנימית עם הסביבה. כל מה שאני, שאתה, בז לו, הוא גם משהו שאתה קצת רוצה בעצמך, חומד בו'

היו שני רגעים של שתיקה כבדה באוויר

'אבל הי', הוסיף בחיוך זומם, 'מה אכפת לי, אני רק דמות שאתה ממציא ברגע זה, אני בכלל לא קיים, פוף!' הוא צחק בקול ונראה מדושן עונג מהבדיחה

הבטתי בו, בחיבה מהולה בחמלה. ויצאתי.

ככל שהמסע הזה ממשיך, אני מבין שאלו באמת חלקים שלי. כל אחד ואחד מהם נמצא בתוכי, היו שלבים בחיי בהם היתה דמות אחת דומיננטית יותר, ודמויות אחרות הושתקו. בעבר כשהרגשתי שהציניות, לדוגמא, משתלטת, אז הדחקתי אותה, והחלטתי שהיא רע, וצריך להתגבר עליה. אבל אני מבין שהדחקה היא לא טכניקה בריאה כל כך. המטרה של החלום/הזיה בהקיץ הזו היא דווקא להכיר בצדדים השונים ולא להגיד שיש בהם רע וטוב, אלא פשוט לקבל שהם נמצאים בי, להבין את המקור שלהם, ואז אולי ללמוד להשתמש בהם ברגעים שצריך. אפילו על הנייר זה לא נשמע קל כל כך, נאנחתי.

הפגישה עם הציני קצת הזכירה לי משהו, ואני חושב שזה יהיה קשור, אוי, אני לא רוצה לראות את זה, אבל אין ברירה, לדלת... הזו

הפחדן

החדר ריק. בפינה שלו ישנה דמות מעוררת רחמים, כפופה בתוך עצמה, ממלמלת משהו. היא כחושה, ואני מזהה את תווי הפנים שלי בקושי.

'אני יודע מי אתה', אמרתי בקול רועד

'אתה יודע, כן, ודאי שאתה יודע, לפעמים אני כל מה שקיים, לא?' הוא הסתובב לעברי, בעיניו אימה, 'אני מפחד כל כך, שהם ידעו, שכולם ידעו מי אני באמת, מה יש לי עמוק בפנים, עד כמה אני מושפע ממה שהם חושבים, ממה שהם יגידו, עד כמה אכפת לי מהסביבה שלי, עד כמה אני זקוק לחיזוקים, למילה טובה, עד כמה אני חלש, חלש באופן מחריד, בבקשה, בבקשה שלא ידעו...'

'תפסיק, בבקשה', זעתי באי נוחות, 'זה לא נכון, זה לא ככה, אני חזק, יש לי הגנות, אני אדם עצמאי'

'לפעמים, לפעמים, אתה מצליח להסתיר את זה, במחיר כבד, לא? אבל יושי, די לשחק, אין פה מקום למסכות, הרי כשמקלפים את הכול אתה כמוני, אתה שוב ילד שלא משתלב, שצוחקים עליו, אתה נכשל כל הזמן, והם יורדים עליך, אתה מצליח קצת, אבל הפחד הזה ממישהו שבכל זאת יגיד שההצלחה שלך היא רק חיצונית, ממישהו שיביט עליך בעיניים, בנשמה ויגיד לך: אתה כלום, אתה חסר ערך, אתה בינוני במקרה הטוב, אתה בדיוק בדיוק כמו כולם, וקצת פחות. אתה הולך לך באוניברסיטה, מביט על האנשים במבט חושש ומחכה שרק אחד ישלח לך את מבט הבוז הזה, שאומר שהוא יודע. זה יכול להיות כל אחד, בכל מקום, אין שום מקום בטוח, גם חברים קרובים, גם משפחה, אין ברירה חייבים לבנות הגנות, אבל לא משנה כמה חומות תשים, בתוכן עדיין אני אהיה, אני תמיד כאן'

זזתי במהירות אחורה, יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת. הלב שלי מואץ, כל כולי רצה לברוח למקום אחר, אבל יש עוד שתי דלתות, אם אני לא נכנס עכשיו, מי יודע מתי יצא לי שוב להיות כאן. אני יודע מה נמצא באחת, כמובן, מה שאני מנסה לדחות, אבל מה יש באחרת? על מי דילגתי?

to be continued...