בלילה הים המה. כרינו אזן אל האדמה,
אולי האויב עלה בספינותיו, אולי הוא שב
טרויה היתה אגדה עקבה מדם וכל אב
רצה לראות בעיניו את הילד החי וחשב;
האויב ברח. נוכל לישון הלילה על החול הרך, להתעורר לאט
לזוז כמו צדפים הפוכים, בלי פקדה, בלי רימונים דרוכים
ללכת יחפים על שפת המפרץ הצלול, לגלות קונכית
כחולה, לכתב שאנו באים בקרוב
אבל האויב ידע. טרויה לא היתה אגדה. היה
מי ששב והיה מי שנשאר לשכב ופניו לים. נתן יונתן
הם חזרו הביתה. אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שני מילואימניקים שמעולם לא חשבתי שאזכור את שמם.
חזרו בארונות שחורים.
שנתיים שחורות חלפו בעיקר על המשפחות והחברים, וכעת המון דמעות ינקו את הליכלוך.
עוד אתמול בלילה, ב3 וחצי לפנות בוקר התפללתי שהם יחזרו בחיים. רציתי לראות את החיוכים מהתמונות שפורסמו בכל אמצעי תקשורת אפשרי זזות על המסך בזמן אמת, רציתי לראות את הפנים שלהם מתעוררים לחיים.
אני שונאת את התחקירנים והצלמים שמיד דחפו את המקרופן מתחת קרנית ומיקי, שרק עכשיו נגוזה תקווה של שנתיים וארבעה ימים.
מיד לדחוף ולצלם מכל זווית אפשרית, לפרש כל תנוחה של האם והבעל הכאובים- כאילו בהם עוסקת הפרשה ובכלל לא בבנם שבסך הכל מילא פקודה.
התגייס לצבא. מי ירצה להתגייס לצבא כזה ? שהחיילים נחטפים בו ונשכחים בשבי. הם חוזרים מתים לאחר משא מתן כל כך ממושך...
ולחשוב שעוד חודש הוא ילבש את המדים הירוקים, יחזיק רובה שחור ומאיים במקום גיטרה אקוסטית.
אני שונאת צבא, שונאת מלחמות ..אני שוחרת שלום כמו כל אחד מאיתנו.
כל אחד . . . יש אחד שרוצה שלום כשהוא לבד בעולם, יש אחד שרוצה שלום עם כולם, והתוצאה היא מלחמה אחת ענקית שלא נגמרת לעולם.
היא גם לא תיגמר.. כן נגה האופטימית לובשת שחור.
קמתי מהמיטה בעשר וחצי.
הלכתי לעז, תיכננו את הנסיעה לאילת.
אכלתי המון גלידה, חיפשתי עם עגי עבודה.
החלפתי הת הדיסק של גנס נ' רוזס בהופעה אקוסטית של ברי סחרוף.
שחיתי 70 בריכות.
מחר קניות עם אמא, ואולי תל-אביב אחר הצהריים.
אבל מישהו שם מחכה. מחכה שנתיים. יושב בחדר חשוך, בתנאים נוראיים ומחכה שנחלץ אותו כבר שנחזיר לו את האוויר לנשימה, כי בזכותו אני בטוחה וחייה כמו
ברבי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
