המצב עם ההורים שלי, בתקופה האחרונה, על הפנים.

אני לא יודע למה... כל מילה שיוצאת מהפה של אבא שלי נשמעת לי מגוכחת, מטומטמת, מעצבנת.

ופשוט, סף הסבלנות שלי הפך להרבה יותר קצר כלפיהם.

וכל שיחה בינינו כרגע היא סוג של עימות. ויכוח. התנצחות.

מצב כל כך מתסכל. כל כך מעיק. כל כך בלתי נסבל.

אין לי מושג למה זה קורה... אם זה בגלל שאני דעתן מידי, אם זה בגלל שההורים שלי פשוט מתחילים לחפש אותי ולהציק לי על הקטנות, או שזה אולי בכלל "גיל ההתבגות".

או אולי שילוב של כולם.

עוינות טהורה. זה מה שזה בזמן האחרון.

ומה שמלבה את הכל, זה אחי הקטן שכבר כל כך נמאס לי ממנו.

הוא מעצבן אותי, מתחצף אליי, מעיז להעיר לי הערות, מתנהג בצורה מטומטמת... ולי אין עצבים אליו כבר.

ויכוח שמתחיל איתו, נגרר לצעקות והתלהמות עם ההורים שלי. ואפילו משהו חדש, יום חמישי קיבלתי עונש (לא לצאת בערב מהבית ולא להשתמש במחשב).

לא יודע, ההורים שלי פשוט לא מבינים אותי. ואני גם מתוסכל מהם, מזה שאף פעם לא באמת היה אכפת להם. אף פעם הם לא באמת עודדו אותי. שבשבילי, לא כמו בשביל אחרים הם לא עשו מעבר.

כי אצלי להסתפק במינימום זה בסדר.

לכל האחים שלי, הם ילכו לקצה השני של הולם, בשבילי גם את הצעד הכי קטן יהיה להם קשה לעשות. והם יעשו אותו רק אחרי נידנודים אין סופיים שלי ועוד עם פרצוף בדרך. ואני אומר את זה מניסיון. ניסיון ארוך וכואב מידי.

המילים שלהם כבר לא קונות אותי. למה? כי הם לא הוכיחו את עצמם במעשים.

אני כבר לא יודע מה לחשוב. מה לעשות.

כי חיוכים בינינו כבר בקושי יש.

ואני פשוט מרגיש מקופח. אני מרגיש שאין לי מה לחפש אצלהם יותר.

לא יודע.

הנוכחות של אבא שלי בסביבה פשוט מרתיחה אותי, הדיבורים חסרי התוכן שלו פשוט עושים לי חשק לתת לו אגרוף על המקום. זה מוגזם, זה מגעיל, זה בלתי הפיך, וזה גורם להרבה נזק. לא יכול להיות איתו יותר באותו חדר.

אבל עם אמא שלי זה אחרת, איתה אני מסתדר, אבל ברגע שאבא שלי מגיע הכול מתהפך, והצידוד הזה שלה בו, וההצדקות המטומטמות שהיא נותת לו. גורמות לי באותו רגע לרצות לצרוח עליה.

וכול הזמן זה מתפוצץ, כל הזמן.

וההערות שלהם. על הכול. החטטנות, הפיקפוק, הזילזול... פשוט מגעילים אותי. הם לא מצליחים בכלל להבין שגם לי יש חלק בחיים שלי. הם לא קולטים בכלל מה עובר עליי. הם לא באמת מכירים אותי. הם לא מבינים שבשבילי לימודים זה לא הכי חשוב, ושככה גם המשקל שלי לא כזה מפריע לי. ולהציק לי על זה, לא יעזור. ועוד לשלול כל דבר אחר שהוא לא זה, אולי לאשר את זה, אבל אחר כך ישר לבטל את זה בהערה פוגעת זאת לא הדרך.

ואין פה מאמץ לשנות.

אין.

וזה נמאס.

וכבר אני יוצא מדעתי....

ואנ י לא יודע. זאת שנאה? זה הגיוני לשנוא אותם?

הם כל כך פגעו בי. במיוחד בזמן האחרון.

מותר לי?

כי זה פשוט לא נראה הגיוני. יש מחסום כזה.

אבל מה שבטוח, כרגע זאת לא אהבה.

זה שדה קרב.

.k.o.s