לפעמים אני תוהה מה אני עושה במגמת תאטרון..

שנה שעברה אחרי התלבטויות ארוכות, איזה מגמה לקחת- תאטרון או מחשבת, ההחלטה נפלה על תאטרון. ונכון לעכשיו, אני במגמה, כבר מתחיל להתכונן לבגרות-לערב דיאלוגים, שאותו אני עושה עם עודד.

אבל כל הזמן משומה אני כבר לא בטוח בזה שזה מתאים לי. זה מתחיל בכל החימומים האלה, שצריך להשתחרר ולעשות קולות וכל זה... קשה לי לעבור את שלב המבוכה הרבה פעמים.וגם בתרגלים בכיתה שצריך להכין כל מיני קטעים וכאלה, לא יודע, זה לא יוצא לי. לא כמו שה יוצא לאחרים.

זה האנשים במגמה, עם רובם אני לא מרגיש בנוח, את רובם אני לא באמת מכיר, וגם לא רוצה להכיר. כל הזמן כזה מנסים להצחיק, ווואלה הרבה פעמים הם באמת מצחיקים וזה סבבה, אבל לא יודע זה קצת מעצבן ונמאס באיזשהוא שלב. כי אני לא כזה, אני לא כזה שנון, אני לא שולף כל שניה בדיחה (לפחות לא בדיחה מצחיקה), ואני לא משוחרר כמוהם, ואני לא חלק מהקבוצה שלהם.

ואני רואה את האנשים במגמה, ויש באמת כמה תותחים, ואני מרגיש כל כך רחוק ממה שהם עושים.

לא יודע, אני מרגיש שאני לא "שחקן". בסחה"כ זה כיף לי, ונכון שזה רק מגמה בבי"ס אבל עדיין, אני לא מרגיש מתאים, אני לא מרגיש שייך.

אני מרגיש רוב הפעמים צבוע שאני כביכול משחק, כמו כל השחקנים המאולצים האלה שרואים שהם משחקים. כמו כל אלה בכוכב נולד שחושבים שהם יודעים לשיר, ובאים ועושים מעצמם צחוק. כן אני מרגיש שאני עושה מעצמי צחוק.

כל הזמן אני מחפש "אישורים" אצל אחרים, אני מסתמך הרבה על עודד שהוא הבנאדם היחיד שאני יכול לזרום איתו, ובלעדיו אני מזמן לא הייתי שם.

ועכשיו הבגרות הזאת, יש לנו באמת קטע ממש נחמד ועבדנו על כל ההכנות על הדף הרבה ויצא נראלי טוב. אבל עכשיו שצריך לשחק את זה, ושצריך עוד להעלות את זה מול קהל, אז אני לא רוצה לפשל. אני באמת רוצה שיהיה טוב, בשביל שנינו, כי למזלי אני לא לבד.

אוף זה משגע אותי.

משגע אותי התגובות של האנשים, משגע אותי העבודה והשכנוע העצמי.

פעם, רוב שנה שעברה אפשר לומר שהיה לי בטחון בקטע הזה. אבל לקראת סוף השנה, שהעלתי את הקטע עם סטרקין משו התפקשש לי. כי האשלייה הזאת שזה ממש משחק ילדים, וכל דמות אפשר לעשות, והמחשבה שכל העבודה העצמית הזאת על הדמות זה סתם חרא. כל זה התפוגג כי לא הצלחתי לעשות את זה, זה היה חרא קטע, אני הייתי חרא שחקן, והשני היה חרא של פרטנר ובנאדם בכלל. ויצאתי מבויש, ידעתי שעשיתי ממני צחוק.

ותחילת השנה, ששחר עזבה את המגמה, את האמת הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ גם, הצד האינטלקטואלי שלי כאילו החל גובר ומאיים על הצד היצירתי, הרחיק אותי מתאטרון, ומשך אותי למחשבת. ~אבוי הפילצון~ ובאמת היתי מוכן לעבור, כי זה כבר לא נראה מתאים לי. אבל לא היה לי נעים לנטוש את עודד, אז נשארתי. או שאולי זה היה רק תירוץ...

אבל בוא נהיה טיפה אופטימים. לפחות זה שיש לי עודד קצת ירים אותי, כי יש לי בו אמון. ואני רוצה לקרוע את התחת בשביל הקטע הזה באמת... זה הולך להיות הכי טוב שזה יכול להיות, שאנחנו יכולים לעשות את זה.

ונקווה לטוב.

.k.o.s

זה מהטיול לקנדה בקיץ. זה היה האגם הראשון שהיינו שם, הוא היה גם האגם שאני אישית הכי אהבתי.