אני חייב להודות, שהשבוע היו לי כמה רגעים להיות לבד. ללכת בחוץ, בבוקר ובלילה.

בלי יותר מידי, אני המוזיקה שלי ומה שאאני עובר בו בדרך.

לא הייתי צריך לחשוב יותר מידי, אלה יו דרכים שאני כבר מכיר.

והלכתי, והראש פשוט התרוקן, ופשוט נהנתי מזה. נהנתי לההרגיש את הרוח מעיפה לי את השער, ולראות את השמיים השחורים, שיחד עם העננים האפורים יצרו מראה של קטיפה שחורה, ונהנתי מהטיפת פשטות הזאת.

ומזה שבלי מאמץ, היה לי כיף.

ההתנתקות הזאתי, וכמו שאמרתי החוסר מאמץ, החוסר בלרוץ אחרי משו ולנסות להגיע לאיזושהיא מטרה גדולה.

כי פשוט להיות שם באותו רגע, זה מה שעשה לי את זה.

מעיין הרגשה של חופש, של מינימליות, ושל נוחות.

ואל לקחתי את הזמן בשביל לחשוב, לקחתי את הזמן בשביל להיות שם באותו רגע.

בקיצור, זה היה משו משו.

עכשיו רבתי עם אחי החוצפן.

בא עומד לידי וצועק בקולי קולות כמו מפגר.

הייתי חייב לעשות משו, אז תפסתי לו את הידיים, הושבתי אותו על המיטה ולא עזבתי אותו ונתתי לוו ללכת עד שהוא לא הבין שהוא לא היה בסדר, ולא ביקש סליחה.

כן, סוג של רגע "סופר-נני", אבל מה שעצוב שעשיתי את זה לילד שעוד שניה בן 13..

ואי אני פשוט לא יכול לסבול אותו שהוא מתנהג כמו כזה אידיוט.

אחרי ההשתלמות שהייתה לי יום רביעי, יצאתי עם הרבה מחשבות על עצמי, ועל המתנדבים שלי.

איך אני מתמודד עם החוסר ההערכה הזאתי שלהם, בלי לצאת מניאק כמו שעשו לי שנה שעברה.

מה אני עושה עם זה שאני מרגיש צבוע איתם? ועם זה שאני מרגיש כבר לא מספיק מתאים?

יותר מידי דברים לא צפויים.

אתמול היה לי ממש נחמד בניצוץ, עם עודד, נדב ועמרי וכולם, ומה גם שהמש"צים היו אז זה גם היה ממש אחלה! וממש נהנתי וחזרתי עם חיוך הביתה.

מה שכן, היה לי את זה גם שבוע שעבר בשבת מש"צים, שאני כל הזמן נגרר עם רותם או יפתח וגל וכלם.. לשיחות מד"א כאלה, ובסדר בהתחלה זה היה סבבה, אבל באיזשהוא שלב זה מיצה את עצמו ונהיה מעיק, כי כאילו זה לא שהם מדברים איתי באותה רמה, ששנינו מתנדבים והכל סבבה, הם כל הזמצן פונים אליי בשאלות, וכל התפיסה שלהם כלפי כ"אחמ"ש", זה כבר לא כיף. כי אני מרגיש שזה הפך לעיקר הקשר והשיחות בינינו, ולא בא לי. אני באמת אוהב אותם אחד אחד, אבל השיחות האלה קצת מוציאות לי את החשק מלדבר איתם...

בטח בסוף זה יעבור.

.k.o.s