הבעיתיות שביצרית קשר. הצביעות, אבל התלות הגדולה והמחויבות.

זה הופך לעול.

גורם לך להרגיש פספוס, להרגיש מרוחק.

ולראות איך לאחרים זה בא קל. ולי זה לא. פשוט לא, כי אני לא כזה.

וזה היה ככה, זה ככה, וזה יהיה ככה.

כי שיחה כזאתי אני אפעם לא יעשה, אנני אפעם לא אגיד את הדברים האלו. לא ככה.

וכל הניסיון לעשות רושם, וכל ההשקעה, בסופו של דבר נעלמים בשניה שמגלים את הרקנות.

את המשחק הזה...

את הדבר שהוא הכי לא אמיתי, שהכי רחוק ממני, אבל זה מה שצף על פני השטח.

זה מה שקובע.

והניסיון הנואש להתחבב, להדחף, להחשיב את עצמי רצוי.

זאת דינמיקה שאני לעולם לא אצליח להשתלב בה.

והשקרים לעצמי, והאכזבות מעצמי, וזה שאני לא יכול להית שלם עם עצמי.

זה אולי נשמע עצוב, אבל אני לא עצוב בכלל.

אני מרגיש ריק, כמו חלל בתוך הבטן. בחילה.

בחילה מדו שיח ריק, שנעלם אחרי שניה. שנשכח, לאור השונות, והזרות שבידיעה שאני זה פשוט לא אני.

ושאי אפשר להסתפק בזה.

וזה נכון, יש לי את החברים שלי. ולפעמים זה מספיק.

אבל לפעמים צריך יותר, לפעמים צריך להסתגל למקומות בלעדיהם. ולאבד את הבטחון שניתן לי מהם, ולנסות להתעלם ממי שאני כדי להיות שייך.

ויותר גרוע, להרכיב את הפאזל הנורא הזה, לחבר אנשים על ידי משו שאני בכלל לא מתחבר אליו.

ואני כבר תוהה כמה מתאים לי להיות אני, לעשות את מה שאני עושה, לומר את מה שאני אומר.

והבעיה היא שאני כל הזמן אומר שאני נגעל מזה, וזה לא אני, וכל ההתעלות הזאתי...

שאני הכי מת להיות כזה.

פשוט לא הסתגלתי. זה מהלך השנים..

ואני לא יכול להגיד ש100% טוב לי עם זה, כי עובדה תראו מה אני כותב עכשיו.

אני חושק בגועל. אבל אני מתכחש (שגיאת כתיב?) לקיום כל רצון לקשר כזה אליי.

וזה תמיד בא בלילה..

.k.o.s