השעה כבר מאוחרת,

ואני לא שם מוזיקה. נותן לראש שלי לנוח.

לחשוב בכיוון שלו, להתנתק.

ועוד לילה נמרח, לא מנוצל, ככל לילה בסופשבוע טיפוסי.

כי זה הפך למעין, רכבת בכמה שבועות האחרונים,

ליתר דיוק, רכבת אקספרס.

אני ל מוצא את עצמי במהלך השבוע, כמו טירוף.

זז מפה לשם, ממבחן, לפגישה, לסדנה, ובסופו של דבר תשישות, שחיקה, ואיבוד מוטיבציה מציפיםן אותי.

ואני כבר מרגיש כאילו אני גורר את עצמי, מכשיל אותי בכל מה שאני עושה.

בהסוואה הצבועה הזאת של "אבל אני אוהב את זה..", כי בזמן האחרון אני לא.

ואני מגיע באמת לסף התמוטטות, כשאין שם אף אחד, ונשבר, לסוף שבוע שימרח, בתקווה שהעצלנות הפ תפתור הכול.

למלא בטריות.

זז לבד, מעדכן את כולם, שכביכול תומכים, כביכול מתענינים, אף אחד לא מעורב. רק לי אכפת.

ואני מחזיק את עצמי, לשמוע אחרים ולנחם. כי קל עם זה, כי נוח לי.

וכי למדתי שעדיף לשתוק, כי אני מדבר שטויות, וכי אני לא אקבל לא תשובה ולא נחמה.

והפכתי פסימי, והפכתי לאוטומט של חיים מלאים.

לחיים שמלאים מעצמם, שבא לי להקיא.

ולמצוא עכשיו בכול זה מי אתה, ולשבור את הראש על סימני שאלה.

והכי כואב, להרגיש שזה לא אני, להרגיש את הריחוק הזה.

כי כבר קשה לי לחייך, באמת שאני לא יודע אם אנשים שמו לב. אבל החיוכים שלי התמעטו.

כי פעם חיוך אצלי היה איזושהיא חיוביות, חיוביות חיונית שנעלמה.

מחייך רק בזיוף, מחייך רק מבדיחה לא מצחיקה כדי להרגיש קשור.

אבל מחזיק את עצמי, עם שק מלא של דמעות שלא יתרוקן.

ואני מוציא ת זה פה, ואני מרגיש שאני פשוט מקיא את הנשמה שלי...

אני מטומטם.

אני שמן.

אני מתעסק בשטויות.

אני לא עונה.

וזה לא יסגר...

ואני אמשיך לסבול, כי קשה ללכת אחורה. יותר נכון זה לא אופציה אחורה.

זה לא אופציה לבטל, וזה לא אופציה לשנות, כי הכול מובנה.

בריבועים ריבועים.

והפה יבש, ואני מותש. מרוח.

נגעל.

"איך? אין לי קודש הקודשים בחיים שלי. החיים שלי הם חול, חול מוחלט מתחילתם ועד סופם, ומה שאין לי בתוככי נפשי, אני לא אתן לך להקים ביני לבינך במילים מתות. לא לך, ולא לאדם אחר שירצה לחיות איתי. כל מי שינסה להקיף את עצמו בחומות של קדושה, אני אהרוס אותן בשמחה ובלי נקיפות מצפון."

.k.o.s