יום שני של שלג, של חופש, של רוגע.

ההורים נסעו לביקור הורים בבסיס של אחי בחיפה, והותירו אותי לבד עם אחי הקטן בבית.

ודווקא היה לי איתו כיף, וכבר הרבה זמן שזה לא היה ככה..

הוא רצה שנבנה איש שלג אז בנינו.

יצא ממש טוב, זה היה אבל ממש כבד החרא הזה! אבל בסוף הצלחנו (יותר נכון אני.. הוא עמד שם והסתכל איך אני מגלגל ומרים את שני החלקים התחתונים הוא עשה רק את הכדור של הראש.. וגם את זה אני תיקנתי בסוף כי זה יצא בצורה של...)

והנה לכם- לא יפה? החלטתי לקרוא לו בוב. סתם כי בא לי...

ביטלתי את היצמ"ש בגלל השלג, היה אמור להיות דווקא כיף אבל לא נורא..

נעשה אותו עוד שבועיים כנראה..

גם ככה יש זמן אם החתך בקיץ..

צריך ללמוד מתמטיקה! שבוע הבא יש לי מועד ב' מהמבחן של תחילת השנה שקיבלתי בו 0, וגם צריך לעשות ש"ב של המורה הפרטית.. טוב נו נסתדר כבר...

כיף לי עם הרוגע הזה. ההפסקה מהחיים, מהשגרה, וזה שהכול לבן ויפה, נותן לך את ההרגשה הכי טובה שיש!

.k.o.s

שמתי שעון ל3 וחצי לקום ולבדוק שבאמת יורד שלג. להיות בטוח, שלא הולכים לבי"ס ושהכול באמת הפך ללבן.

ובאמת השלג ירד, ורצפת המרפסת הייתה מכוסה שכבת קרח עבה.

ושוב קמתי ב6:30 מהשעון המעורר ששכחתי לכבות, והכול נהיה לבן יפיפה.

ונכנסתי לאינטרנט והיה כתוב "ירושלים התכסתה בשלג ואין לימודים". שמחתי, ראיתי את אחי הקטן ואמרתי לו "חג שלג שמח, אין בי"ס"

ירדתי למרפסת למטה, גם היא מכוסה שלג, אבל עדיין יש טיפטופי מים.

וגם אמא קמה, והתחיל לרדת פתאום גשם שעשה ממש חורים בשלג!

וחזרתי לישון, ובערך ב8 אבא שלי החליט לשחזר רגע ילדות ובא לישון איתי. אבל המיטה קטנה ואנחנו גדולים אז לא כל כך הלך ומהר ויתרנו..

וקמנו לבית חמים ונעים, ולנוף כל כך יפה.

כמה שאני אוהב את ירושלים.

פשוט השלווה הזאת, והרוגע והההפסקה של הכול.

והלכתי ועשיתי מקלחת, ויצאתי והרגשתי כל כך רענן ומשוחרר.

וזה פשוט כיף לא רציתי שזה יגמר!

אה, וגם אכלנו "עדשי", זה סוג של נזיד עדשים פרסי מזה טעים! שכול שנה שיש שלג אמא שלי מכינה אותו..

ואז טלפון, אני עונה ומבקשים אותי. מוזר.

ואז אני מגלה שזאת הרכזת שלי-ענת, והיא מספרת לי שבסוף כנראה שהתאריך של היציאה של המשלחת לפולין הוא ב16/3, וזה לא מתנגש עם הבר מצוה של אחי לכן אני אוכל לצאת!

וכל כך שמחתי, ואני לא אפרט עכשיו למה חשוב לי לצאת.

אבל זה עשה לי טוב, וענת ממש ממש שימחה אותי. היא אמרה שזה היה לה חשוב להגיד לי את זה, ומה זה הערכתי אותה  בגלל זה.

ואז גם בן דוד שלי הגיע אלינו וקרא לאחי לצאת איתו לשחק.

ואז החלטתי גם להצטרף.. יצאנו לגינה פה בבית זרקנו קצת כדורים. היה ממש קר.

ואמרתי שאני רוצה לצאת לטיול, לראות את השכונה לבנה.

ויצאנו והרחוב כאילו נחצה, מכוניות כבר עברו פה. אבל אלה שעדיין חנו היו מכוסות שלג, ואספנו אותו לכדור ענקי.. כמו ילדים קטנים...

וירד עלינו גשם מעורב בברד.

והלכנו וכל הנעליים שלי נספגו מים.

וגם ברחוב הראשי מכוניות נוסעות ומפרות את השקט והשלווה של השלג.

אבל עדיין זה היה יפה.

אבל זה שיצאתי בלי כובע לא היה טוב, וכל השער שלי נרטב, וטיפטף לי על הפרצוף והייתי חייב לחזור.

ואז הגעתי התייבשתי, ואחותי דיברה עם המפקד שלה והחליטה שהיא נוסעת בסף לצבא.

אז היה צריך להקפיץ אותה לתחה מרכזית, אז נסעתי איתה ועם אבא שלי.

והיא כרגיל כועסת מהכול. אבל התעלמתי.

ונסענו, אני עם המצלמה, והכול לבן. יותר מאשר ליד הבית.

בגין, תחנה מרכזית, גםן סאקר, מרכז העיר, תלפיות.

כן גלשנו אחרי ששמנו את אחותי ועשינו טיול קטן באוטו.

ואיזה כיף.

ואיזה יום.

ואיזה רוגע.

מדהים.

ועכשיו אני שומע שיש לנו אורחים מחוץ לעיר בדרך.. שבטח ישארו לישון.

ובערב אוכלים עוד אוכל פרסי טעים מעשה ידיי אימי היקרה.

אני מקווה שזה ימשיך גם מחר...

.k.o.s

"אני צוחק כדי לא לבכות"

צ'ארלי צ'פלין

משפט שכל כך ממצה את הכול מבחינתי.

חבל רק שאני לא יכול להצחיק, אבל מסתדרים גם בלי...

נחמד.

.k.o.s

"ממתי אתה יושב על מחברת?!" את האמת זה היה ממש מפגר.. ולא היה שווה את זה, למרות שזה מזה בקטנה וטזה תאטרון, היא עשתה מזה סיפור ועכשיו שהיא תלך ותגיד את זה לכל מי שלא צריך לשמוע את זה.. זה מה שיפגע בי. הרבה יותר מה-0. אמון קל להפסיד אבל קשה להרוויח.

כבר שמעתי ממשהיא שאני מעריך- "..אני לא מאמינה!.." (פה פעור...)

אבל עם זה נראה כבר מה לעשות..

הנפילה עם המועצה, ממש הייתה מבאסת. הרגשתי באמת שמשהו זז, שדיברתי עם הילדים והכול, שנוצר קשר, שנוצרו ציפיות, שנוצר בסיס לשיתוף פעולה. אבל זה נדפק כל כך, אי אפשר להקשיב לי אם אני לא מורה?! תלמידים הם עם כזה מפגר...

אבל יש תקווה. ויהיה טוב. המועצה פתעל. ענבל תלד (מזל"ט) וטלי תחליף אותה :)

ובתקווה אני יהיה יו"ר וכרמל סגנית.

התקבלתי למשלחת לפולין, אבל אני לא יוצא. למה?- הרוב בגלל הבר מצוה של אחי הקטן שחשוב לי לא להפסיד, ועוד גם כל הבלאגן שזה יעשה לי אם אני יסע (כמו לעוף מליד למשל..)..

ואם כבר הזכרתי את ליד. אני ממש מתשדל כן לעבוד וכן להשקיע. כי אחרי הרהורים רבים אם להשאר או לעזוב וההחלטה להשאר. זה נתן לי רצון והרגשה באמת לעשות עכשיו, וזה מרגיש לי ממש נכון עכשיו יותר מכל פעם אחרת.

הבעיה היא למקד את עצמי, ולהבין לעזאזל מה אני עושה עם הבעיה הזאת, כי זה משו כל כך גדול, נמרח, במחלוקת ובעייתי. ואיך עושים את זה בדרך שאמיתית לי.

הו פיגרו פיגרו... לאן הגענו...? *אנחה*

.k.o.s

בו בורי בורימו רימו רימו מוממממ...

לא רוצה להסתפק במילה אחת.

מילה שהיא לא שלי.

שמלווה בהרגשה של "נו יאלה..".

רציתי, פעם, וגם היום. מחר?!

מחר אני עדיין רוצה. כי זאת האידיליה.

ובכלל מאייתים את זה ככה?

מיליון מחשבות עוברות בראש.

ל מתנהל כמו פעם. ביקורתי, מסודר, מכונה קוראים לזה...

סוג של מכונה..

ואיזה נפילה...

יותר מזה. איזה ריקנות.

i break in 2

בגללי.

אם כבר מכונה אז חלודה. במובן המגעיל של המילה. ההתפוררות. הפתטיות.

הטמטום.

לעמוד על הראש, וככה יזרום יותר דם למוח.

והיפוך הנחות יסוד,

למציאות אחרת.

מפוזרת, מבולגנת, קרועה, שבורה.

אז בעצם מה שלם?

ומה פה בכלל מעוות?

ולהתחיל מכישלון, דבר שאני עאושה כבר הרבה זמן.

ולמה לצעוק?

ומה זאת ההתנשאות הזאתי? למה מי אני?

ומאיפה זה בא.

ומתי כבר אני אוכל לצאת לחופשה...

.k.o.s