אני חייב להודות, שהשבוע היו לי כמה רגעים להיות לבד. ללכת בחוץ, בבוקר ובלילה.

בלי יותר מידי, אני המוזיקה שלי ומה שאאני עובר בו בדרך.

לא הייתי צריך לחשוב יותר מידי, אלה יו דרכים שאני כבר מכיר.

והלכתי, והראש פשוט התרוקן, ופשוט נהנתי מזה. נהנתי לההרגיש את הרוח מעיפה לי את השער, ולראות את השמיים השחורים, שיחד עם העננים האפורים יצרו מראה של קטיפה שחורה, ונהנתי מהטיפת פשטות הזאת.

ומזה שבלי מאמץ, היה לי כיף.

ההתנתקות הזאתי, וכמו שאמרתי החוסר מאמץ, החוסר בלרוץ אחרי משו ולנסות להגיע לאיזושהיא מטרה גדולה.

כי פשוט להיות שם באותו רגע, זה מה שעשה לי את זה.

מעיין הרגשה של חופש, של מינימליות, ושל נוחות.

ואל לקחתי את הזמן בשביל לחשוב, לקחתי את הזמן בשביל להיות שם באותו רגע.

בקיצור, זה היה משו משו.

עכשיו רבתי עם אחי החוצפן.

בא עומד לידי וצועק בקולי קולות כמו מפגר.

הייתי חייב לעשות משו, אז תפסתי לו את הידיים, הושבתי אותו על המיטה ולא עזבתי אותו ונתתי לוו ללכת עד שהוא לא הבין שהוא לא היה בסדר, ולא ביקש סליחה.

כן, סוג של רגע "סופר-נני", אבל מה שעצוב שעשיתי את זה לילד שעוד שניה בן 13..

ואי אני פשוט לא יכול לסבול אותו שהוא מתנהג כמו כזה אידיוט.

אחרי ההשתלמות שהייתה לי יום רביעי, יצאתי עם הרבה מחשבות על עצמי, ועל המתנדבים שלי.

איך אני מתמודד עם החוסר ההערכה הזאתי שלהם, בלי לצאת מניאק כמו שעשו לי שנה שעברה.

מה אני עושה עם זה שאני מרגיש צבוע איתם? ועם זה שאני מרגיש כבר לא מספיק מתאים?

יותר מידי דברים לא צפויים.

אתמול היה לי ממש נחמד בניצוץ, עם עודד, נדב ועמרי וכולם, ומה גם שהמש"צים היו אז זה גם היה ממש אחלה! וממש נהנתי וחזרתי עם חיוך הביתה.

מה שכן, היה לי את זה גם שבוע שעבר בשבת מש"צים, שאני כל הזמן נגרר עם רותם או יפתח וגל וכלם.. לשיחות מד"א כאלה, ובסדר בהתחלה זה היה סבבה, אבל באיזשהוא שלב זה מיצה את עצמו ונהיה מעיק, כי כאילו זה לא שהם מדברים איתי באותה רמה, ששנינו מתנדבים והכל סבבה, הם כל הזמצן פונים אליי בשאלות, וכל התפיסה שלהם כלפי כ"אחמ"ש", זה כבר לא כיף. כי אני מרגיש שזה הפך לעיקר הקשר והשיחות בינינו, ולא בא לי. אני באמת אוהב אותם אחד אחד, אבל השיחות האלה קצת מוציאות לי את החשק מלדבר איתם...

בטח בסוף זה יעבור.

.k.o.s

לפעמים אני תוהה מה אני עושה במגמת תאטרון..

שנה שעברה אחרי התלבטויות ארוכות, איזה מגמה לקחת- תאטרון או מחשבת, ההחלטה נפלה על תאטרון. ונכון לעכשיו, אני במגמה, כבר מתחיל להתכונן לבגרות-לערב דיאלוגים, שאותו אני עושה עם עודד.

אבל כל הזמן משומה אני כבר לא בטוח בזה שזה מתאים לי. זה מתחיל בכל החימומים האלה, שצריך להשתחרר ולעשות קולות וכל זה... קשה לי לעבור את שלב המבוכה הרבה פעמים.וגם בתרגלים בכיתה שצריך להכין כל מיני קטעים וכאלה, לא יודע, זה לא יוצא לי. לא כמו שה יוצא לאחרים.

זה האנשים במגמה, עם רובם אני לא מרגיש בנוח, את רובם אני לא באמת מכיר, וגם לא רוצה להכיר. כל הזמן כזה מנסים להצחיק, ווואלה הרבה פעמים הם באמת מצחיקים וזה סבבה, אבל לא יודע זה קצת מעצבן ונמאס באיזשהוא שלב. כי אני לא כזה, אני לא כזה שנון, אני לא שולף כל שניה בדיחה (לפחות לא בדיחה מצחיקה), ואני לא משוחרר כמוהם, ואני לא חלק מהקבוצה שלהם.

ואני רואה את האנשים במגמה, ויש באמת כמה תותחים, ואני מרגיש כל כך רחוק ממה שהם עושים.

לא יודע, אני מרגיש שאני לא "שחקן". בסחה"כ זה כיף לי, ונכון שזה רק מגמה בבי"ס אבל עדיין, אני לא מרגיש מתאים, אני לא מרגיש שייך.

אני מרגיש רוב הפעמים צבוע שאני כביכול משחק, כמו כל השחקנים המאולצים האלה שרואים שהם משחקים. כמו כל אלה בכוכב נולד שחושבים שהם יודעים לשיר, ובאים ועושים מעצמם צחוק. כן אני מרגיש שאני עושה מעצמי צחוק.

כל הזמן אני מחפש "אישורים" אצל אחרים, אני מסתמך הרבה על עודד שהוא הבנאדם היחיד שאני יכול לזרום איתו, ובלעדיו אני מזמן לא הייתי שם.

ועכשיו הבגרות הזאת, יש לנו באמת קטע ממש נחמד ועבדנו על כל ההכנות על הדף הרבה ויצא נראלי טוב. אבל עכשיו שצריך לשחק את זה, ושצריך עוד להעלות את זה מול קהל, אז אני לא רוצה לפשל. אני באמת רוצה שיהיה טוב, בשביל שנינו, כי למזלי אני לא לבד.

אוף זה משגע אותי.

משגע אותי התגובות של האנשים, משגע אותי העבודה והשכנוע העצמי.

פעם, רוב שנה שעברה אפשר לומר שהיה לי בטחון בקטע הזה. אבל לקראת סוף השנה, שהעלתי את הקטע עם סטרקין משו התפקשש לי. כי האשלייה הזאת שזה ממש משחק ילדים, וכל דמות אפשר לעשות, והמחשבה שכל העבודה העצמית הזאת על הדמות זה סתם חרא. כל זה התפוגג כי לא הצלחתי לעשות את זה, זה היה חרא קטע, אני הייתי חרא שחקן, והשני היה חרא של פרטנר ובנאדם בכלל. ויצאתי מבויש, ידעתי שעשיתי ממני צחוק.

ותחילת השנה, ששחר עזבה את המגמה, את האמת הייתי כבר עם רגל אחת בחוץ גם, הצד האינטלקטואלי שלי כאילו החל גובר ומאיים על הצד היצירתי, הרחיק אותי מתאטרון, ומשך אותי למחשבת. ~אבוי הפילצון~ ובאמת היתי מוכן לעבור, כי זה כבר לא נראה מתאים לי. אבל לא היה לי נעים לנטוש את עודד, אז נשארתי. או שאולי זה היה רק תירוץ...

אבל בוא נהיה טיפה אופטימים. לפחות זה שיש לי עודד קצת ירים אותי, כי יש לי בו אמון. ואני רוצה לקרוע את התחת בשביל הקטע הזה באמת... זה הולך להיות הכי טוב שזה יכול להיות, שאנחנו יכולים לעשות את זה.

ונקווה לטוב.

.k.o.s

זה מהטיול לקנדה בקיץ. זה היה האגם הראשון שהיינו שם, הוא היה גם האגם שאני אישית הכי אהבתי.

אני לא אפסיק לחייך.

במיוחד לא בשיעמום הזה, שכבר אין לי הרבה מה לעשות. שהזמן סתם נמרח בעיסוקים מזדמנים, שאני הרבה בבית, אבל גם הרבה בחוץ.

בלי יכולת לשים את האצבע על איפה בדיוק הייתי, ומה בדיוק עשיתי. הכל הפוך ומבולגן.

מצבים לא נעימים, מתערבבים עם רגעים של כיף, יוצר הרגשה אפופה שמשאירה אותי עם הרגשה מיותרת. עם רצון די להפסיק הכל.

ואני כבר לא מבין מה אני רוצה. ואני לא מבין איך אני רוצה את זה.

ומה לעזאזל אני צריך לעשות עכשיו?

ומה זה נותן לי שאני ער ב3 בלילה, שאני בכלל לא עייף. רק מעביר את הזמן...

לאן אבל?

אין דרך, אין מטרה. הכול נראה ריק וחסר תועלת.

ונראה שהכל מתרחק, ונעלם, ונרמס,ומתעקם. בצורה בלתי ניתנת לתיקון.

סוג של "אבוי".

אבל איך שהוא, זה מרגיע בסחה"כ הכול, כי אין הרבה דברים שידאיגו אותי. אבל מצד שני שאני חושב על זה, פתאום דברים יוצאים מפרופורציות. הערות ציניות, שיכלו לעבור כהרף עין מהדהדות לי בראש עוד רגעים ארוכים אחרי שנאמרו, גורמות לי ללכת למקומות כל מגעילים ולא קשורים, לחשוב על דברים תפלים יותר מידי. והדברים החשובים, או לפחות שהיו לי חשובים, כל יום עולים לי בראש, עושים לי "נו נו נו!" ונוזפים בי, אבל עוברים תוך שניה.

השתפרתי בתשבצים, זה כן.

וכן גם ממש ממש השמנתי.

~מה שמזכיר לי, אני לא סובל שאנשים מעירים לי על מה שאני אוכל. "אתה לא צריך את זה". דחפו אצבעותנו לי להחליט לבד. זה ביידים שלי, ורק ביידים שלי. ואתם באמת חושבים שההערה הזאת תועיל? כי היא לא. היא רק תשאיר אותי מרוגז, ותעשה בדיוק ההפך ממה שאתם חושבים. אז די. וזה מכוון אליך.~

במתמטיקה לא התקדמתי.

בתאטרון היה שוונג שנעצר.

בפרויקט שלי, ההתקדמות היא כמו של צב.

והעיינים כואבות לי. עומדות להעצם מעצמן.

זה סימן לישון.

ואני חייב להגיד, יש איזה משו בנוחות שיש לי עם החברים הקרובים שלי, שהביאה אותי לאי נוחות כל כך גדולה, לעצבים ולסלידה. אני לא יודע מה לעשות עם זה.כי אין לי גם מושג איך להסביר את זה, ומעורב בזה יותר מידי פוליטקלי קורקט, ואני מעדיף להדחיק ולהתעלם מזה. אבל זה מפריע לי, ואני מוצא לא רק בי כאשם בחלק מהמיקרים.

ופליטות פה, ותשובות לא שקולות זה גם דבר שמפריע לי בעצמי כרגע. פזיזות. כי נראה שהמוח שלי עובד לאט, יותר מאצל אנשים אחרים. במיוחד במצבי לחץ ואי נוחות, שאני המוקד. המילים מתבלבלות לי, ממהרות לצאת ומה שמתקבל זה מטומטם אחד גדול. אבל זה גם נגרם מאנשים שאני כל כך לא אוהב, שהציניות שולטת בהם, והם כאלה "מגניבים" שבאמת אני מעדיף לא להיות איתם.

"עודד, בוקר טוב.."... "אממ.. אה.. בוקר טוב!...?.." (20:45)

אז כנראה שחזרתי לחייך.

ושוב זה הוביל אותי לחשוב. ועם זה אני הולך לישון.

מעניין כמה אנשים מבינים, מה זה אומר לחזור לחייך...?

תחסכו מאתנו את ההסברים.

.k.o.s

כבר הרבה זמן שלא עידכנתי באמת.

הרבה זמן שלא הרגשתי את הצורך לכתוב בבלוג. שלא חשבתי על משו ואמרתי "ואי אני חייב לכתוב על זה".

זה נראה כאילו זה נעלם.

והייתי רוצה להגיד שזה מפריע לי, אבל זה לא נראה ככה.

זה נראה שהחדש תפס את מקומו של הישן.

וזה מה שמפריע לי.

פייס בוק? ממש לא ראיתי את עצמי עושה אחד כזה. אבל איך שהוא עשיתי. וזה מסקרן אי חייב להודות.

זה אחר. זה קצת מוזר. וזה גם די נחמד.

זה חדש.

והקטע הוא שזה נראה לי ריק. ריק מתוכן, ומלא בדברים חלולים, שטחיים.

כמו משחק חדש, שעושה הרבה קולות ורעשים, שגורם לך לרצות לשחק רק בו ולשכוח מאותו דובי אהוב ששיחקת בו בלילות שהיית קטן.

~דרמטי~

וואלה כן, זה באיזשהוא מקום סוג של אבל מבחינתי, שמשהו כל כך שיטחי, גרם לי להפסיק להתמיד, והרחיק אותי מהמקום האמיתי שלי.

מהמקום שבו אני יכול להיות עצמי. ותמיד יכולתי.

אז האם זה התחליף? והאם זה ישכח?

לא.

לפחות אני מקווה שלא, כי אני כרגע לא רוצה בזה.

אבל אני מרגיש איזשהוא הכרח, שמוציא מזה את התועלת את הכיף.

לכתוב פה בשביל לא לשכוח, בשביל להתמיד.

אבל אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה? לדבר הבא...

ואולי זה גרם לי להבין שאני לא צריך את זה?..

וכמה זה באמת חשוב? סחה"כ זה רק דף אינטרנט.

שורה של אותיות באנגלית ונקודות.

ואולי זה מה שריק בכלל בכל הדבר הזה.

האם הגיע הזמן להפסיק לחייך?

.k.o.s

הפתעה אבל שוב זה קרה. האינטרנט שלי קרס.

זה המזל הנאכס שלי עם האינטרנט שלי. שעכשיו כבר לא שווה הרבה. עזבו סיפור ארוך... ויש מצב שיהיה לו סוף.

יואוו, אני רוצה פרו, וקשה לי להתרכז.

זה כל מה שאני יכול להגיד.

פלצון אחד גדול.

פלצון עולמי שלא  נגמר. ולי נמאס.

הבלוג נראה נורא.

ממש נורא.

.k.o.s