"ואוו זה הרבה לעכל.." היא אמרה שזה אבוד מבחינתה, ושהיא עוזבת, ככה שאני נשאר לבד.
לא מבין את זה, לא מבין איך היא הגיעה להחלטה הזאת לעזוב. מה היה כל כך נורא, למה היא כל כך סבלה. ובמיוחד למה היא לא אמרה לי משהו לפני זה.
לקחתי את זה ממש קשה, אחרי השיחה ממש התפרקתי. כי זה הציף אותי, בכעס באכזבה ובפחד. כי איל אני אעמוד מול זה לבד, כי תחליף של ממש לא יהיה. אני לא אוכל לעמוד בלחץ, ואנשים שאני לא רוצה שיסבלו מזה, יסבלו. וזה ממש יפגע בהם. וזה לא אחת מהמטרות שלי, לא בשביל זה החלטתי לעשות את זה.
אז באמת למה עשיתי את זה? כי זה היה לי חשוב, זה בא מרצון טוב, מקטע של כיף. בהתחלה הייתי בטוח שזה יהיה חיים קלים בסביבה מוכרת, עם כל האנשים שאני פחות או יותר מכיר ואוהב. אבל זה השתנה, יותר נכון אני שינתי את זה, בגלל אילוצים, ואת האמת גם באיזשהוא מקום רציתי את השינוי, ורציתי את האתגר.
שמחתי שדוקא היא זאת שתהיה איתי. מישהי שמדברת איתי בגובה העיינים, לא צבועה ופלצנית כמו האחרים. מישהי שהיא אשכרה בנאדם טוב. ההכרות בינינו אולי לא הכי מעמיקה, אבל כן נהנתי לךהיות איתה, כי היו לנו "רגעים" נחמדים כאלה. חשבתי שבאמת הולך לנו טוב ביחד.. שכל הקטע של העבודת צוות הולך לנו מעולה.
והיו לנו מפלות, ווואלה גם לי היו מחשבות כמוה, הכול אצלי התערער מבחינה מקצועית, סמכותית, אנושית(?!). ולעזוב כן נראה כאופציה, אבל לא הגעתי לקיצוניות הזאתי. ובאמת היו קטעים מגעילים, שהרגשתי כמו אפס, פראייר, שאנשים לוקחים אותו כמובן מאליו ומתייחסים אליו בכזת כפיות טובה.וזה הביא אותי למצבים שלא הייתי רוצה להגיע עם אנשים, כאדם שאוהב להתרחק מעימותים.
ולא יודע, אני מרגיש שכן דיברנו על הדברים האלה. אבל אני מאוכזב שפיספסתי אותה, ושלא הייתי ככה שהיא נהייתה מיואשת מולא היה מי שיעזור לה. ואנשים אמרו לי "היא לוקחת הכל ממש קשה..", לפחות היא לא אדישה.
אבל יש בי גם המון כעס בגלל זה, בגלל שזאת הייתה המשמרת שלה- האנשים, המקום, האוירה, הכול כבר מוכר ידוע ואהוב, לי זה זר. אני צריך להשתלט עכשיו גם על ההסתגלות שלי וגם על ההסתגלות של אחרים, בלי אותה מסגרת שלה כבר הייתה.
ועשכיו אני כותב, ורוצה להגיד דברים שיוצאים לי מתוך תסכול, ולוקח אותם חזרה, כי אני מבין כמה חרא היא אכלה, ואוכלת גם עכשיו.
וכבר נמאס לי לכתוב על זה.
כרגע זה עוד בתהליכים, היא יוצאת לחופשה של שבועיים. לנקות את הראש.
מקובל עליי, כרגע המחשבה לעתיד שלי גם הוקפאה. אני מקווה לטוב. שהיא כן תחליט לחזור.
ואת האמת היום אמרתי את זה כבר כמה פעמים- "הלוואי דוקא שהיא לא תחזור.." ובאיזשהוא מקום גם זה נכון.
אני עדיין צריך להרגע, לתת לשבועיים האלה לחלוף ככה שבאמת הכול יתעכל.
Ordinary People- John legend
Girl im in love with you
This ain't the honeymoon
Past the infatuation phase
Right in the thick of love
At times we get sick of love
It seems like we argue everyday
I know i misbehaved
And you made your mistakes
And we both still got room left to grow
And though love sometimes hurts
I still put you first
And we'll make this thing work
But I think we should take it slow
We're just ordinary people
We don't know which way to go
Cuz we're ordinary people
Maybe we should take it slow
This time we'll take it slow
This time we'll take it slow
This ain't a movie no
No fairy tale conclusion ya'll
It gets more confusing everyday
Sometimes it's heaven sent
Then we head back to hell again
We kiss then we make up on the way
I hang up you call
We rise and we fall
And we feel like just walking away
As our love advances
We take second chances
Though it's not a fantasy
I Still want you to stay
We're just ordinary people
We don't know which way to go
Cuz we're ordinary people
Maybe we should take it slow
This time we'll take it slow
This time we'll take it slow
Take it slow
Maybe we'll live and learn
Maybe we'll crash and burn
Maybe you'll stay, maybe you'll leave,
maybe you'll return
Maybe another fight
Maybe we won't survive
But maybe we'll grow
We never know baby youuuu and I
We're just ordinary people
We don't know which way to go
Cuz we're ordinary people
Maybe we should take it slow
We're just ordinary people
We don't know which way to go
Cuz we're ordinary people
Maybe we should take it slow
This time we'll take it slow
This time we'll take it slow
שיר ניחומים, שלמדתי ממש לאהוב.
עוד סוג של נחמה שיש לי בקטע הזה זה עמרי, שלהרים אליו טלפון ולדבר איתו זה מזה לפרוק מלא דברים מבחינתי. ובקטע הזה היום אחרי שיחה של נראה לי זה היה כמעט שעה במסתכם, הוא ממש עזר לי. תודה לך.
היום התחלנו ממש לעבוד בתכלס על הקטע בתאטרון. קצת מציק אני חייב להגיד, מציק בגלל שצילמנו את עצמנו ואני אישית ממש לא מרוצה מהמשחק של עצמי. ממש ממש לא. ולא יודע יש מקומות שזה פשוט כבר לא זורם לי.. הפחד הכי גדול שלי, שאנשים לא יצחקו בקטע, למרות שהוא ממש קומי. קשה לי להעביר את כל החירטוטים מהדף אל הראש, וזה מעצבן. ממש מעצבן.
לפחות אפשר להתנחם בזה שזה עם עודד...
וזהו פחות או יותר.
ואי כמה זמן לא השתמשתי במפרידים.
.k.o.s
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
