מכיוון שיש לי הרבה מה לרשום על כל נושא אפשרי שיש בעולם- אני לא אעשה את זה. רק רציתי להעביר אתכם את חוויות יום ראשון [שעבר כבר עלינו לטובה ונקווה שיעשה טובה ולא יחזור] האחרון. יום שמתחיל בחיפושים- ונגמר בביה"ח. ובכן, נתחיל בעובדה שאולטרה סאונד כתף כדי לבדוק אפשרות קריעת רצועה- עשיתי ביום רביעי. את התוצאות הייתי אמור לקבל ביום חמישי אבל ברוב טיפשותי- שכחתי מהנושא. מכיוון שכך ומפני שיש לי רק אופניים הייתי צריך לקפוץ ביום שישי מוקדם בבוקר- למרכז בלקשטן או בלנקשטן רק לכך. יום שישי בבוקר אני מתעורר די מוקדם וכשאני מגיע למרכז הרפואי ההוא מתברר לי שהתוצאות נשלחו כבר למקום אחר. אני כבר משתגע מפני שלא ביקשתי לשלוח שום דבר לשום מקום אבל השלמתי עם העובדה- סה"כ, אני מניח, זה חלק מהשירות הנפלא! [הבנת הלקוח ממדרגה ראשונה!, בערך.] נמשיך בכך שאת הבדיקות הייתי אמור לקבל לפני שעה עשרים לחצות היום, ביום ראשון. ושוב- מכיוון שכך, נסענו מוקדם בבוקר ראשון על מנת לחפש את התוצאות האובדות. הגענו לקופ"ח באר- אורה מפני ששם, כך נאמר, נמצאת האבדה! אך שוד ושבר וזעקה- אין שום פילים, רפואה או אבדה.. מתברר ככלות הכול, כמו תמיד בעסק ביש, שאת עצמי אני אמור למצוא על הכביש- שוב, עשיתי את דרכי למרכז בלנקשטן או בלנקשטוק [זה בהחלט לא משנה] והפעם תוך מאית שנייה הייתי בידי- עם תוצאות הבדיקה. מה אומר ומה אדבר.. שרות הלקוח ומהירות הם אצלם נקודות רגישות! אבל מה.. הטמטום וחוסר התיאום לפעמים מורידים מעט כמה ציפיות. משם- ממשיכים לבני ברק, אל האורטופד הוותיק- ד"ר יוסילביץ`, אדם די מצחיק! הגעתי לבני ברק כולי מתנשף ומיוזע, נכנסתי לקופ"ח וקיבלתי חלחלה. תור של עשרים אנשים לפחות אל ד"ר אחד כשאני אמור להיכנס- עוד חמש דקות. הייתה שם זקנה אחת שפתחה בטרוניה "על מה ולמה אתה ממהר- התאזר בסבלנות והכול יסתדר!" היא עיצבנה אותי נורא- פרשתי לצד המקום לשם שיחה בהולה. סיפרתי הכול לאבא ולי הוא ענה "שאל מי הוא המאחר כאן מבין כולם והבהר ש.." כאן קטעתי אותו בחטף מפני שלהתווכח עם זקנים אין לי כוח- גם לא עם טף. לכן קיבלתי החלטה- אל המזכירות אגש ואשאל לפשר התור ואף אוסיף ואקבל הערכה, כמה זמן ייקח עד שכולם יסיימו את הבדיקה? "שעה, שעה וחצי אולי אף שעתיים" כך אמרה המזכירה. הודיתי לה וברחתי מהמקום בשנייה. כך עשיתי את דרכי לביתי על אופניים חורקות בתוך בני ברק. כך גם הצלחתי לעבור בתוך זרם ביוב קולח. המים ניתזו לכל עבר וגם עלי, ישירות מהגלגל המסתובב. קיללתי את העובדה שאין לי רישיון נורמאלי, בלב. אם כן, הגעתי הביתה ואכלתי דבר מה קטן. יצאתי שוב ללא שהות לבני ברק- כדי לא לבזבז עוד זמן. הגעתי פחות או יותר בדקה הנכונה- עוד שני אנשים ונגמר דבר הזימה. עבר מעט זמן ונותרתי אחרון להיכנס. אך לפתע- קרה נס! צצה לה זקנה אחת ולה מטפחת על הראש והחלה לצעוק ולגדף ללא סוף. היא רקקה לה לצידה נגד פגעי השטן והוסיפה יריקה בפני- ככה סתם. כל רגע ורגע היא הידקה את המטפחת וטענה שמהמזגן: "פשוט לקבל קדחת!" כעבור רגע או שניים קרה דבר מוזר- דיסקמן אחד [שלי כמובן] על הרצפה מצא עצמו מרוח. או אז הפטרתי ביובש "בטח הלך" ואז הזקנה החזיקה אחרי: "וטוב שכך!" כעסתי על חוצפתה הרבה של האישה ואל מול פניה תיקנתי את התקלה. ועכשיו אף שבתי והכרזתי בעוז "עובד!" ולא מצאתי עוד מילה כשהיא ירתה אלי מבט של בוז. אותה זקנה גם טענה ששמה רחל ולכן, לפי השלט, אל הד"ר היא אמורה להיכנס. ובכן- באם האישה צודקת- נכניסה! נכנסה, רקקה לה שוב בפניו של הד"ר המסכן, צעקה כמה צעקות ולא יותר. קנטרנית שכזו וצעקנית על דברים שכאלה לא ראיתי מימי. ועוד כולם אומרים לי שאני מתלונן בלי די! בכל מקרה, כעבור כמה דקות מצאתי את עצמי בחדרו של הד"ר הטוב. הוא הכריז שאין בצילומים ממצאים ואני אף בריא כשור. נאלמתי דום למשמע ההכרזה מפני שבגבי ובברכי עדיין שכנו כאבים רבי תעוזה! אז הוסיף הד"ר שהגב שלי יותר מדי ישר, ככל הנראה- מעומס על השרירים. ובברכי דלקת בסחוס- זה מקור הכאבים! שרבט הוא כמה דברים על פתק ושלח אותי לדרכי במרץ. לא לפני שהדגיש שהאישה ההיא, הזקנה המרה, עקפה אותי בתור בכלל- בדרך מרמה. עדיין לא הסתיים כאן סבב רפואי מכיוון שהבטחתי עוד בית חולים! וקח אקיים ואספר לכל הצופים והקוראים. את דרכי עשיתי לכיוון גבעתיים , אל ד"ר דויטש, רופא העיניים. בדרכי מצאתי את עצמי מרוח על מכונית פולק-סווגן או לאנטיס- מה שלא יהיה.. פניה אחת לא נכונה במהירות גבוהה וניתזתי ישירות על המכונית ההמומה. כמה עוברים ושבים עצרו מלכת למשמע הדפיקה. לא כל יום רואים רוכב אופניים נכנס במכונית חונה. עוד אחת הוסיפה ושאלה אם אני בסדר.. וכשראתה שיש עוד חיוך על פני, הגדילה את עיניה והסתלקה משתי עיני. ובכן- לגבעתיים הגעתי כעבור זמן לא רב.. נקצר כאן עניינים מכיוון שהתהליך ארך זמן וזה, זחל כמו צב. סופו של עניין היה שהד"ר שלח אותי למיון עיניים באחת וCT ראש. זאת מכיוון שפזילה וכאבים הם לא משחק ילדים. הגעתי למיון כעבור זמן די רב, עם אמא לחוצה ואבא שעזב. מצאתי עצמי מוקף בשלושה רופאים שמנסים את עיני לקרוא ולהבין. המראה היה מוזר דיו- שלושה רופאים בחלוקים ובבגדי אזרח- עומדים סביב ילד ומתבוננים אל תוך עיניו. ואם זה כבר לא מספק- את כל הסיטואציה ראיתי כפול, בגלל פזילה, לא, לא בעין שמאל. הגיעו למסקנות ולקחו קצת דם, החדירו וונפלון- "שיהיה מוכן" כשאמא ראתה את זאת היא כמעט איבדה הכרה- מבחינתה אין סיבה לקחת דם, רק אם אין ברירה! הגענו חזרה לחדר מיון ועברנו CT וצילום. וכשאני אומר עברנו אני כמובן מתכוון לעצמי. אך משום מה נראה- שאמא עברה זאת איתי. סוף דבר הגיע מהר- לא היה גידול ופזילה אולי תישאר. מעתה- שולחים אותי למרפאת כאבי ראש, כמובן בשביל הכאבים. ולפזילה- למעקב של כמה אופטימטריסטים מומחים. חזרתי הביתה די מאוחר ופספסתי שיעור אזרחות. ועוד על המחשב מצאתי את האחות.. היה זה יום הזוי למדי ועוד למחרת היה צו שני, כבר יותר מדי. הלכתי לישון עייף ויגע ומטושטש ורק עכשיו נזכרתי לכתוב הכול ללא חשש. בוקר טוב אני מניח ויום טוב.. סליחה על העדכון ההזוי, תחזרו שוב! נ.ב. סבא בביה"ח, מאושפז. גילו אצלו בסריקות גוש של 10X10 חזה. היום- ביופסיה ותוצאו בקרוב. איכשהו אני עדיין מקווה לטוב. ובגלל כל הדברים שקרו לאחרונה מצאתי את עצמי מחבק את אמא כדי להרגיעה. הרגשתי צבוע משהו ומזויף.. החיבוק הזה היה חיבוק מתוך הכרח. המצב הכללי רע והשמש עוד איכשהו זורחת. והחרוזים.. החרוזים האלה, סלחו לי, ממש מהתחת