-אז מה עכשיו?
-עכשיו הרגל השנייה!
-אבל אני מפחד..
-ממה?
-אני מפחד ליפול!
-לשם?
-כן.. לשם..
-אבל זה לא כל כך עמוק- היית שם פעם, זוכר?!
-בקושי, זה היה לפני זמן רב כל כך..
-ואיך זה היה.. אתה זוכר את זה?
-כן, הרגשתי בפעם הראשונה בחיים שיש לי את היכולת להשתמש בכנפיים שניתנו לי.
-אז ממה אתה מפחד אם יש לך כנפיים?
-לא השתמשתי בהם כבר זמן רב כל כך- הן בלויות, מרוטות.
-אל תדאג- כשנגיע לתהום נעוף מעליה.. אתה תראה.
-אז גם את הרגל השנייה?
-כמובן!
-ועכשיו מה? אני די מבולבל.
-עכשיו שאר הגוף!
-אני אפול.
-לא אתה לא, סמוך עלי!
-די ערפילי שם בפנים- מין ערפל ורוד צמרי שעוטף הכל.. מוזר
-ככה היא תמיד!
-אבל אני לא רואה את צידה השני! ואולי.. אולי אין לה אחד שכזה?
-היית שם כבר פעם.. אמרת בעצמך שהיא יפה כל כך...
-אבל עבר זמן רב...
-זמן רב שבו היא לא השתנתה כל כך..
-מהיכן אתה יודע זאת?
-אני חלק ממך, אני חייב לדעת את זה.
-אני עדיין אפול..
-אבל זה לא יכאב כל כך, נכון? יש לנו כנפיים..
-ייתכן, לקחת סיכון?
-אם לא, מה נרוויח מהפחד הזה?
-כלום
-אתה נכנס?
-אני מנסה, אני אחזיק את עצמי באוויר..
-נו.. איך ההרגשה?
-היא מושכת אותי אליה, זה... נעים!
-אתה רואה? אמרתי לך!
-אני חושב שהכנפיים שלי חוזרות אל עצמן- אני חש את גלי החום המוכרים האלה..
-התחושה נפלאה, לא כן?
-כן.. כן.. מתוקה שכזו
-אבל..
-אבל מה?!
-אתה עדיין נאחז בקצה הבור הזה- הרפה ממנו, היכנס לתוכה!
-כן, אני חושב שאני יכול באמת.. יש לי הרי את הכנפיים שלי עכשיו!
-נכון! ובכן.. למה אתה מחכה?
-אני לא.. הפסקתי לחכות, אני ארפה!
-עוד אצבע אחת..  הנה, כך יותר טוב!
-אני מרחף!
-זה הטבע שלה.. איך התחושה?
-אני.. לא יודע.. העשן מתפזר..
-מה אתה רואה?
-תהום..
-ומה קורה?
-אני נופל!
-השתמש בכנפייך!!
-אני לא יכול- היא לקחה אותן איתה..!
-השתמש בתקווה!
-היא אבדה...
-האחז בעצמך!
-אשתדל..
-ומה טעם האדמה?
-נורא. אמרתי לך שהרעיון רע.
-אמרת גם שאתה רוצה אותה.
-אני עדיין רוצה
-חפש אותה!
-לא נותר בי עוד כוח לכך
-מצא אותו!
-אין לי בו עוד צורך
-ומדוע?
-כי אני שבור ומדמם
-התאחה והתרפא!
-אינני רוצה, השאירני לבד.
-כך אעשה
-כך טוב, אני מקווה. כך.. לבד..
                                                                                                                

שוב היא קרתה ושוב היא הלכה ואינני יודע אם הייתה זו היא או אף אחותה.
כן, היא- האהבה..
ואולי הייתה זו החדווה?
נראה שהגבול דק בין השתיים שהרי שתיהן מגיעות מן הלב ונמשכות אל אחר.

לא, לא היה זה הגיוני לעשות כך, לא הייתי צריך להרפות והיה צורך באדישות.
אבל אין מה לעשות שכך הדברים נמשכים וכך נראים הדברים כשהיא בסביבה.
היא מבלבלת והיא נוראית והיא יכולה לשבור לבבות אבל יכולה גם להפיח חיים בנשמות הטועות.

טוענים שאני רומנטיקן חסר תקנה ואני אף תומך בעניין,
אבל האם זו אכן הייתה הסיבה?
ואולי עדיף שלא לדעת את האמת- אולי זה מסוכן..

אני בכל אופן אמור להמשיך הלאה בדרך שאינה דרך וכלל לא ברורה
שוב אני תר ומחפש אחר דבר לא נודע ונסתר שנקרא אהבה.
כן, אולי אני אובססיבי בקשר אליה וחייב אותה כדי לחיות, לנשום ולחייך במיוחד
ואולי כך אחרים לא חושבים ולכן אומר תמיד שאני לא כמו כל אחד.
בין כך ובין כך-
אני כאן בחדר... שוב, לבד.