| |
|
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2004
חוזרים אל העבר
אני מודה, אני אובססיבי.
אני אובססיבי לאהבה ואני אובססיבי איכשהו לכאב שבה.
אני אובססיבי לצורה של החיים הקטנים והמטופשים האלה שכל דבר קטן יכול להראות בהם כמו הר.
אני אובססיבי לאנשים שאני איתם.. לאהבות האפלטוניות הקטנות הללו שמחזיקות כל אחד מאיתנו על הרגליים.
אני אובססיבי לחברים שלי ולמה שהם יכולים לגרום לי במילה או בליטוף קל.
יש לי שתי קופסאות שאני מחזיק בחדרי.
שתי קופסאות שמייצגות כמה שנים נכבדות.
שתי הקופסאות האלה מכילות בתוכן כמה מן החלקים הסנטימנטליים בחיי.
שתי קופסאות שמכילות בתוכן רסיסים מחיי היום יום שעליהם אנו עוברים באדישות.
אני אוסף באדיקות מפחידה חלקים מהיום-יום שיעזרו לי להזכר בו כשאותו יום יעבור ולא ישאר ממנו שום דבר מוחשי.
חוט שקיבלתי ממישהו יקר, צמיד, שרשרת, נוצה, ברכה קטנה ואולי איזו נשיקה נסתרת.
מכתבים-
שפע של מכתבים שאספתי מאנשים שהתכתבו איתי וחשפו בפני חלקים מחיי היום-יום שלהם.
אנשים שנגעתי בליבם ושנגעו בליבי, אנשים שאהבתי ואוהב תמיד רק בגלל שהיו חלק מהילדות שלי.
ברכות מבר המצווה- כמה מעטפות של ברכות שעליהן משורבט בכתב יד.. את שמי.
כמה כתבות מהעיתון על גיבורים כאלו ואחרים שצלחו את החיים עם חיוך על הפנים.
עוד כמה טורים של יאיר לפיד שמונחים ליד כמה שירים שכתבתי בילדותי, צמודים למכתב אהבה נושן.
וגם כמה זכרונות נושנים ממקומות שאני רוצה אבל אסור לי להיפטר מהם..
כמה הדרכות מבני-עקיבא שלא עשו כלום חוץ מלבלבל אותנו וכמה מתנות מאנשים שהתאכזבו ממני ואני מהם.
חפצים קטנים שמזכירים אנשים גדולים שמשנים תמיד את החיים בגלל שהם אוהבים.
כל אחד מאיתנו זקוק לקופסה שכזו.
כל אחד זקוק למקום בו הוא ישמור את הזכרונות שלו ואת מה שהוא היה כשהוא היה ילד.
כל אחד זקוק לכמוסת זמן שתיפתח אי שם בעתיד הרחוק, להזכיר לו מיהו ומאיפה הוא הגיע לכאן.
ואסור לאף אחד לשכוח את מה שהיה בעברו- כדי שלא יפול אל עתיד לא ברור.
לא, לא חייבים לאסוף כל נייר וכל עלה שמישהו נותן- אפשר פשוט לשמור דבר אחד קטן שיזכיר את הכל.
זה יכול להיות מוצץ, סיכה, תצלום ואפילו ריח של אדמה בקיץ, אחרי שהרטיבו אותה.
בשבילי- זאת יכולה להיות נשיקה ראשונה.
יום אחד, כשאחד מאיתנו ישכח את מה שהוא רצה להיות ואת מי שהוא רצה להיות.
כשהתאוות שלו יהפכו להיות שטותיות וגאווה ואגו יתפסו את מקום האהבה.
כשכל מה שהוא בנה בידיו עד אותו רגע יהרס, רק מפני שלא שם לב למה שבנה.
כשכל מי שמסביבו ירגיש בחסרונו למרות שהוא נמצא ליד..
כשהוא ישכח את הילד שבתוכו ויפנה את המקום לאבא עם חוקים או איש עסקים בחליפה מהודרת..
בזמן הזה הוא יוכל להיזכר באותה נשיקה או להרגיש את מגעה המלטף של הנוצה ששמר מאז.
אלו וודאי יזכירו לו את מה שהוא היה ומי שהוא היה כשכל מה שהוא רצה זה- להיות.
אלו יזכירו לו את הנשכחות שהיו ברורות במהלך השנים והפכו חלק מהשגרה ונעלמו עם הזמן, כשמזדקנים.
אמא תמיד מאיימת לזרוק את כל הפיצ`פקס מהחלון או ישירות לפח-הזבל.
היא תמיד אמרה לי שאני אגדל להיות אלטזאכן, בגלל שאני אוסף כל דבר שאני מוצא.
תמיד אמרתי לה שלא אכפת לי להיות אחד שכזה, אבל לא גיליתי לה למה.
לא אכפת לי לאסוף כל פיסה שנקרית בדרכי רק בגלל שהיא תזכיר לי באיזה יום- מישהו שאני אמור לומר לו תודה.
לא אכפת לי למלא בית שלם בכל מה שאספתי בחיי ובלבד שלעולם אזכור מעשים שעברתי בימי..
אני לא אוותר על ילדות למען מעט מקום בארון ואני לא אחסוך בוויכוחים לגבי אסיפת דברים.
אני לא רוצה להיכנע יום אחד לסניליות שתפקוד אותי ותשאיר אותי ללא חום ילדות כשאני אשכב במיטה שעלולה להיות קרה.
לעולם לא אוותר על דברים קטנים שמאירים את הנשמה
גם ובמיוחד לא על אדמת קיץ רטובה ונשיקה ראשונה.
| |
|  כינוי:
the_beast בן: 38 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
