פורש כנפיים אל עבר השמש,
מתבונן בתהום שנפרשת לאיטה תחת כפות רגלי.

עף אל עבר השמש והחום הנורא,
שישרוף כל שביב של כאב ותקווה אחרונה.

הרוח מהתלת בי היום ונושבת לכיוון הנגדי.
אני כמו עלה נידף ותיקוותי איתי.

מערבולות של חול ואימה מתחילים לקבל צורה תחת שמים אפורים.
טיפה ועוד טיפה שיורדות והשמיים כבר בוכים.

עולם שלם נרטב ואני עוד בין ענן לתהום מחפש נקודה לאחיזה-
התקווה כבר נעלמה.

הכנפיים כבר כבדות מרוב המים שהצטברו-
הן נימוקות ונושרות מגופי.
רוח רעה כבר לא שורה בעולם אבל אני כבר שבור בתוכי.

עוד כמה שניות ומשאלות אחרונות מתחילות להתרוצץ.
חושב לכמה רסיסים ליבי יתנפץ.

אהבות חולפות על פני כחיצים נישאים על פני רוח חזקה.
רגשות נושרים ממני ועוזבים אותי ונשאר אני מפוחד ומחסיר פעימה.

לא מלאך ולא ילד אלא גוף שבור ונשמה טועה.
שמים שחורים כבר הפכו כחולים.
אבל למטה, על האדמה, מונחת גופה.



רציתי להיות אופטימי וציני.. מצטער, זה מה שיצא בסוף.
אני מקווה שיהיה לי את האומץ לחתוך או לקפוץ.
בכל אופן- אני כבר לא בטוח שאני שם משהו חוץ מ"קצוץ".
הלוואי שהוא כבר ילך והלוואי שכל זה יגמר כי לי, לי אין כבר כוח יותר.
הוא חושב שהוא בונה והוא טועה, הוא הורס.
הוא חושב שהוא טוב והוא טועה, הוא דורס.
הוא חושב שהוא אוהב והוא אולי לא טועה..
אבל לי- לי יש את ההרגשה של שונא.
ממש מקווה שזה אולי לילה אחרון או זיכרון ראשון של משהו טוב.
אין לי ראש לכל זה ולא כוח ואני רק רוצה לעזוב.
לי, לילה רע. לכם- לילה טוב.




נ.ב.
משהו קטן ממאיה:

Living My Life! (19:48) :

אוף שגיאאאא אין לך מושג מתי זה יגמר?

מתי יחזירו לך את אמצעי התקשורת?

the_beast (19:50) :

אני חושב שכשמישהו יחליט שמישהו יוצא מהשטחים ושלערבים ימאס והם יתגיירו ויהפכו ליהודים אדוקים-

אז, או אז!!!
אז תהיה כבר ישועה.. אלוהים פתאום ירד משמיים ויעניק לי את טלפון המצלמה הראשון עם קשר ישיר לגן-עדן.

ואבא.. אבא יעמוד מהצד ויסתכל או סתם ירטון ויתעצבן...

תגובתה של הנ"ל בנושא הייתה:

Living My Life! (19:50) :

טוב

לא, לא אכפת לי כבר מה יהיה הלאה, אני יודע שזה יכאב ואני יודע שזה לא שווה את זה אבל כבר לא שם זין.
הוא חושב שהוא יודע הכל הוא חושב שהוא מכיר אותי והוא חושב שאני לא שם עליו קצוץ.. שיחשוב.. שיהנה לו מזה.
שיהנה מההתעללות הנפשית הבלתי פוסקת ואני מקווה שהוא יזכור את זה עד סוף ימיו.
כן- שיזכור את מה שהוא עשה לי ויבין שאם אני אצא מכאן או לא אצא מכאן בצורה זו או אחרת, אני אשנא אותו על זה.
ואני כבר שונא אותו.
שיזכור את מה שהוא עשה לי- כמו שהוא אמר לי שהוא מאחל לי חיים ארוכים-
חיים ארוכים, כדי שאני אוכל לזכור את היום הזה שבו גרמתי לו לסטור לי על הלחי.
הוא אמר שהוא רוצה שאני אזכור את היום ההוא, בגיל 17 שהוא סטר לי על הלחי.. בגלל שאני חוצפן.
לא, זה לא כאב לי.. זה אפילו עשה לי טוב בלב.
זה עשה לי טוב לראות אותו מאבד את העשתונות על דבר חסר משמעות.
זה היה כיף להרגיש את השליטה שבחוסר השליטה-
את העובדה שלא בכיתי או הנדתי עפעף כשהוא סטר לי.. גם לא כשהוא הנחית מכה עצומה על השולחן.
אמא בכתה, ליהי ברחה.. אני נותרתי שם על הספה, מול הפרצוף האדום והזועם שלו בלי להזיז שום שריר.
לא הראתי לו כלום והבטתי לו ישר בעיניים.
שידע- שידע מה שאני חושב עליו ושידע שאני שונא אותו.
שידע שהוא זה שיביא לאובדנו ולאובדני.
שיבין שברגע שהוא יראה את ידי מגואלות בדמי שלי, שניגר בכמויות מפרקי היד, שהוא גרם להכל- שהוא אשם.
שהוא טעה והוא טועה והוא ימשיך לטעות רק בגלל הגאווה העצומה שלו ולא בגלל ה"אהבה" שהוא חושב שהוא חש כלפי.
שיבין שאם הוא באמת היה רוצה לאהוב אותי הוא היה מניח לי לעבור הלאה ולבחור בדרכי שלי.
הפנאטיות הדתית שלו עולה כבר על כל גבול והזעם שלו כבר חסר כל מעצורים.
אני שומר הכל בבטן בידיעה שיום אחד הכל יצא וזה יצא על עצמי- לא על אחרים.
אני לא כועס על אף אחד אחר ואני לא מראה להם את מה שאני מרגיש במילים.
לא, אני לא אצעק מולם, אני לא אבכה ואני לא אדבר. אני בחיים לא אדבר יותר מולם.
שלא יבינו אותי במילים- שינסו פעם אחת בחייהם להרגיש.
שידעו שלב של ילד הוא זה ששולט בו. שידעו שהם טועים בגלל שתפיסת העולם שלהם היא שכלית וחסרת רגש, קרה.
שהוא יבין סוף סוך שמה שהוא חושב שאני מרגיש לא משתווה בכלל למה שבאמת מתחולל בי.
שיבין שכל עוד הוא חושב- הוא לא יגיע לעולם להבנה מסויימת שלי.
הוא לא יבין גם לעולם שהוא צריך להרגיש ולא לחשוב..
הוא חושב שהוא יכול לשים את עצמו בנעליים שלי.
שיפסיק לחשוב ושיתחיל להרגיש את הטעות הפטאלית שהוא יוצר שלב אחרי שלב.
הוא לוחץ בעניין הדת- הוא יכול לקפוץ לי.. אני כבר לא אהיה דתי.
אז אני אניח תפילין כמו רובוט ואני אתפלל.. השגת בזה משהו?
אז אני אלך לתפילה בבוקר ואעמוד בחוקים המזויינים שלך בלי רצון.. השגת בזה משהו?
אז אני אשנא אותך על מה שאתה מעביר אותי.. כן, כאן השגת משהו.
או יותר נכון- איבדת בן.

אתה חשוב שאתה נותן לי כל כך הרבה ואני רק מאכיל אותך חרא.
חשבת אי פעם מה אני באמת רוצה לעומת מה שאתה נותן לי?
מי הכניס אותי לישיבה המזורגגת הזו בלי שביקשתי ממנו?
מי זה שפתאום דחף אותי לשיעורים פרטיים שקרעו אותי פיזית?
מי זה שעודד אותי לדבר יותר אחרי שניסיתי להתאבד?
מי זה שעכשיו מצטער על זה ומתריס נגדי שאני חייב לצאת נגדו בכל דבר?
מי זה שפתאום, אחרי שהתחלתי לשתוק, רוצה שאני אחזור לדבר?
מי זה שאפילו לא מבין את הצעדים שלו ומי זה שלא מבין את מה שאנשים אחרים מרגישים?
מי זה שמתנהג כביכול באהבה אבל שוכח שאהבה לא תלויה בכלום?
זה אתה.
ומי זה שרוצה לחיות בדרכו שלו ורוצה לאהוב בדרך שלו ולהאמין בדרך שלו?
מי זה שכבר לא רוצה לחיות ולא רוצה לאהוב ולא רוצה להאמין ורק לברוח?
מי זה שכבר רוצה למות ורוצה לברוח ורוצה לצרוח ורוצה לבעוט?
זה.. זה כבר אני.

כן, צדקת.
אני בהחלט השתנתי. אבל לא- זה לא בגלל ה"חברים המזורגגים שלי"
הם רק בנו אותי ונתנו לי סיבה לחיות.
זה היה בגללך- בגלל שאתה רוצה ובגלל שאתה שואף בשבילי ובגלל שהדבר היחיד שאתה חושב- זה שאתה באמת מבין משהו.
לא, אתה לא יודע כלום ואתה כבר לא מכיר אותי מתחת לכל השכבות שאתה יצרת ושאתה בנית עלי.
אתה לא מכיר אותי מתחת לציפיות המזויינות שלך כלפי ואתה לא מכיר אותי תחת מעטה המתכת שהקמתי נגדך.
אתה לא מכיר בגלל שאני כבר לא רוצה שתכיר.
לא הייתי אמור לפתוח איתך באף שיחה והייתי אמור לשמור על השתיקה.
השתיקה יפה לי כשאני לידך והשתיקה טובה לי כשאתה עוד שולט בי.
אני אשתוק מעכשיו, אני מבטיח.
אתה תוכל להמשיך לצעוק, להרביץ ולפתוח במונולוגים.
אני אשתוק כמו שאתה הכי לא רוצה ואיכשהו הכי אוהב.
אני אשתוק עד שה"הודעה החדשה", שאתה מזכיר כשאתה מטיל עלי עונש אינפנטילי, כבר תבוא.
אני אשתוק עד שתתרצה או עד שתוותר ותמשיך לשייט הלאה ברצונות העלובים שלך.
אני כבר כלום בשבילך ואני לא רוצה להיות יותר בשבילך.
אני רק בשביל עצמי ויותר מזה- אני בשביל החברים שלי.
כבר לא בשבילך, לא בזמן הקרוב. או לעולם לא.

תגיד לי מה אתה רצית להיות בתור ילד?
מה תכננת לעצמך לעתיד ומה רצית להיות כשתהיה גדול?
מה אתה הרגשת כשההורים שלחו אותך לפנימייה מזויינת?
ולמה אתה מצפה שאני לא ארגיש ואפעל בהתאם להרגשות שלי?
למה אתה מצפה שאני אוהב ואכבד אותך כשאתה לא שם זין על מה שאני רוצה באמת?
לא.. אני לא מאחל כבר שאתה תמות, אני לא חושב שמעולם איחלתי את זה.
אני מאחל לעצמי למות הכי כואב והכי לאט.
אני כבר גוסס ואתה מאיץ את התהליך.
אני לא אתגעגע אלייך יותר ואני לא אחשוב עלייך יותר.
אני אשחרר את עצמי בדרך זו או אחרת.. במוקדם או במאוחר.
ואשר אליך- תחליט מה שתחליט ותעשה מה שתעשה. המצב כבר לא ישתנה.


נ.ב.
אני לא יודע אם אני אהיה כאן בזמן הקרוב.
הוא לא מרשה לדעת במחשב מעבר להיום בעשר בלילה.
אין יותר פלאפון עד להודעה חדשה.
אין יותר שיחות יוצאות בטלפון עד להודעה חדשה.
אני עדיין מרותק.
אסור לי להזמין אנשים הביתה.
ואולי יש עוד אבל אני כבר לא זוכר.
אה כן.. אני עדיין שונא אותו.