שלושה ימים וחצי רצופים של שיעמום מעשי [] ופרצוף חמוץ[] שנגזרו עלי מבעוד מועד. כלומר- לפני החג.[?]
אז הפירוש לפרצוף החמוץ ולמה שהלך בחג ואולי קצת לפניו אני חושב שיבוא בפוסט הבא שלי אבל... מה שקרה אתמול זה כבר סיפור אחר...

אתם זוכרים את האהבה הראשונה שלכם?
כן- זו עם הכי הרבה אכזבות בסופה, שהסתיימה מהר וכואב או שהסתיימה לאט וכואב פי כמה.
אתם זוכרים את ההרגשה של הנשיקה הראשונה שלכם?
את המגע החמים הראשון של מישהו שאתם יכולים לחסות בצילו ולהרגיש בטוחים מכל הטירוף שבעולם הזה?
אני מניח שכן.
אני כן.

ברגע שאנחנו מרגישים אהבה ראשונה או אהבה בצורה כללית די קשה לנו להתנתק ממנה. אנחנו בני 13- 18, מתבגרים אופיניים שמחפשים אהבה סקס ולפעמים סמים.
קשה לנו לקבל את כל מה שאומרים עלינו ובמיוחד את מה שההורים חושבים עלינו- אנחנו נגד כל העולם וכל העולם נגדנו.
יש רק אדם אחד שיכול להבין אותנו- זה מי שאוהב אותנו.
על החברה הראשונה שלי אני לא חושב שאני יכול לפרט יותר מדי כי אני מפחד לפתוח פצעים עמוקים חבויים.
אני יכול לנסות.

היינו שנה וחודשיים ביחד- היא הייתה החברה הראשונה שלי, הנשיקה הראשונה שלי והנגיעה הראשונה שלי.
מעולם לא הייתה לי חברה מפני שתמיד הייתי בשולי החברה- תמיד הייתי בודד.
הרגשתי איהת הכי בטוח שיש בעולם- יכול לספר לה הכל ולומר לה הכל ולהיות בטוח שהכל יהיה טוב אחרי זה.
היא הייתה עדינה, העור שלה רך כמו משי והלחיים שלה ורודות כשושנים.. נו אהבה ראשונה חייבת להראות ככה.
היא ידעה ללטף בצורה הכי נפלאה שיכולה להיות ולגעת בנקודות הכי רגישות בגב שלי או בלב שלי.. שגרמו לי לרעוד.
הכל היה יפה בהתחלה וגם המשיך ככה כי כנראה המרחק שהפריד ביננו עשה לנו רק טוב.
דיברנו שעות, אהבנו שעות..
אבל אחרי 10 חודשים בערך התחילו הבעיות- הכל נראה פחות ורוד והכל בגלל שטויות.
אז היא שכחה להביא לי את הפילים למצלמה.. אז כעסתי והיא צעקה ואני נעלבתי והיא ברחה [לא משנה מה היה סדר הדברים.. זה היה ריב לכל דבר]
גם מה שהרגשתי כלפי כל היחס שנתתי לה עד אז השתנה-
לא יכולתי לגעת בה יותר בגלל שראיתי שנגעתי כבר יותר מדי.
זה היה טיפשי לחלוטין- לא לגעת, לא לחבק, לא לנשק ו..לא להרגיש.
זה שבר אותי מבפנים ומצאתי את עצמי מוסר לה מכתב שפירט את מה שאני מרגיש כלפי מה שהיה ביננו עד עכשיו ואת העובדה הפשוטה- שזה מפסיק.
נפרדתי ממנה- מהפרח שלי.. מי שאהבתי יותר מכל אחת אחרת בזמן ההוא.
אז זה עשה לנו איכשהו טוב.. התבגרנו, התאהבנו, התגברנו, או שלא.
אחרי שתי אכזבות מהצד שלי והודעות של החבר הקנאי מהצד שלה- אני הרגשתי שמשהו כאן צריך לחזור לימי קדם.
חשבתי שזה יעבוד, טעיתי- הפעם היא שברה לי את הלב.
כן- בכיתי למרות שהיא לא נפרדה ממני באמת אלא רק סירבה לי.
היא עדיין איתו ואני המשכתי הלאה. אבל למה? למה כל פעם כשאני רואה אותה בתמונה או כשאני מחזיק את ידה אני מרגיש את הבטן שלי מתהפכת?
למה זה לא קרה לי עם אף אחת אחרת?

לא- אין לזה סיבה שאני יכול להצביע עליה בבירור מוחלט כי זו אהבה ובאהבה אין חוקים- יש בסופה רק כאבים.
אני חושב שכל מה שאנחנו מרגישים כלפי העבר שלנו זה הכי חזק והכי קרוב שרק יכול להיות.
הבטן שלי מתהפכת למראה של תמונה, דף או מזכרת ממנה. בדיוק כמו לכל אחדת אחרת שהייתה לו אהבה אמיתי ראשונה.
אנחנו נתלים בפיסות הסימפטיה הטהורה הזו שנבעה מתמימות ומילדות- מנעורים שמעולם לא נגעו בהם ומאנשים שמהם אנחנו נשאב את הכוח שלנו לעתיד.
אנחנו בונים את עצמנו עכשיו ואנחנו נאחזים בכל מי שרק מושיט לנו יד.
אבל גם בדרך הזו יש אנשים שעוזבים אותנו- מכל מיני סיבות שהן.
אז הייתה לנו אהבה שנתלנו בה למשך חלק קטנטן מהנעורים שלנו. בין אם היא נמשכה שנה או חודש- זו אהבה.
הרגשנו בטוחים, הרגשנו אהובים ואוהבים וזה נגמר. כשרצינו להמשיך הלאה- גילינו שזה בלתי אפשרי.
מעבר למקום הבטוח שמצאנו לעצמנו עד הפרידה- בידיו של אדם אחר, יקר, מצאנו עולם מנוכר, זר דוחה וקר.
לא הכרנו את זה מעולם ולא ידענו להיות לבד פתאום- רצינו לברוח בחזרה לעבר שלנו, למקום הבטוח שלנו.
לא הבנו שאנחנו חייבים להמשיך הלאה כדי להיפטר מהעבר שלנו ולהמשיך לעתיד אחר.
ניסינו להאחז בכל מיני שורשים מקולקלים בדרך וגילינו שטעינו- השורשים נתלשו מהאדמה ומצאנו את עצמנו נישאים ברוח קרה.

כולנו טעינו- זה אפשרי והיה אפשרי להמשיך הלאה. "אין כזה דבר לא יכול- יש כזה דבר לא רוצה"
העניין הוא שאין לנו כוח להתמודד עם מה שקורה סביבנו. אין לנו כוח לחפש אהבה חדשה אמיתית, אז נתלנו בישנה.

בשבת עיינתי בכמה תמונות מהעבר.
לא פלא שנתקלתי בתמונה שלה מניחה את הראש על כתפי.
הבטן שלי התהפכה כשחזרתי לתוך התמונה- אל לפני שנתיים בערך ואף יותר.
אני זוכר את הלחי הרכה שלה ואת ריח האורנים שמסביב מתערבב בהבל הפה המתוק שלה.
אני זוכר שהיא ליטפה את הגב שלי בצורה שידעה שתעביר בי צמרמורת.
אני זוכר שהיא אהבה אותי ואני אהבתי אותה ואני זוכר שהכל אבל הכל- היה.
אין שום דרך אחרת לומר את מה שאני אמור לומר כאן מפני שהכל כבר מובן מאליו.
אהבה ראשונה היא אומנם האהבה הכי יקרה אבל היא עדיין אהבה.
היא כואבת ותמשיך לכאוב ותמשיך להשלות אותנו עד הסוף כי היא זו שתזכיר לנו לאורך כל הדרך מה הטעם של אהבה אמיתית.
אהבה אמיתית היא אהבה שלא שוכחים ואסור לשכוח אותה מפני שהיא הכי טהורה ומתוקה שיכולה להיות, לפחות בהתחלה.

קחו את עצמכם בידיים כי אתם צעירים, תשכחו מהכאב אל תיכנסו לאהבה בחזרה אבל אל תיפרדו ממנה לעולם כי היא זו שתיקח אתכם הלאה.
תמשיכו הלאה ותחייכו כי זה מה שהכי נכון לעשות ותמיד היה נכון לעשות.
ואל תשכחו להמשיך לאהוב באמת