לאחרונה כל המחשבות שלי הופנו לכיוונים סטטיסיטים משהו על תאונות דרכים, כובד הלשון ונושאים אקטואליים נוספים.
אני רוצה לשבור לרגע את שגרת היום יום העמוסה כדי לשפוך לכאן כמה דברים שעושים טוב.
כמה דברים שכדאי לקחת פסק זמן, להכין כוס תה, ולשבת לקרוא אותם, להתחבר אליהם.
רשימה קטנה שכולה טוב שמוקדשת גם לאדם מיוחד עד אין-סוף.

כמה דברים מיוחדים ישנם בעולם הזה ואת רובם לא אוכל לתפוס.
שבעת פלאי תבל הם פלאי העולם הגדול ולא אתייחס אליהם.
אך ישנם כמה דברים קטנים שמציינים סיטואציות שונות, זמנים שונים.
כמה נקודות בחיים שכמעט כולם נוצרים בליבם ואוהבים.

ספר ישן בכריכה קשה- אחד שלא חייב להיות מתפורר, אבל שיש לו מראה של ספר חוכמה.
שמש של בוקר ואוויר קריר, ותחושה של משהו חדש, אפילו כשאתה בתוך העיר.
מיץ פטל מתוק שמזכיר איזה חלק בילדות נשכחת, נסיעה לעיר עם סבא וסבתא כשהאחות צורחת..
חיבוק קטן מאדם שלא ראית הרבה זמן- טעם נשכח של עבר שאיננו כאן.
אחרי המקלחת, לכתוב על האדים שמצטברים על המראה, מסר קטן, אולי של אהבה.
נטיפי שוקולד מכוסים בסוכריות צבעוניות- טעם אהוב, גם לבעלי ילדות עשוקה.
לשיקות, כן- אלו מחלבוני הביצים שמוכרים במאפיות השונות, למרות מחאתם של ההורים ולשמחתם של הרופאים.
שוקו חם מתחת לשמיכת פוך בליל חורף קר, ברקים ורעמים שנשמעים אותו הדבר.
תמונה ממקום קרוב קרוב בזמן שונה לחלוטין- ילד במכנסיים קצרים, אחד מאלו שחסרה להם שן קדמית.
מכתב ישן, מקומט ודהוי כתוב בכתב יד, לא בכתב מדפסות.
נוצה שמצאת באיזה טיול לדרום או קוץ של דורבן שנתקע במקום הלא נכון..
פלסטר עם ציור של סמיילי שנותן הרגשה של שובבות, אבן ורוגטקה להרגשת נועזות.
מכונית צעצוע מקרטעת שנשארה במצבה אחרי קרב ממושך עם אחד מילדי הגן או הכיתה.
כדורסל ראשון עם ריח של גומי ישן, מלא סדקים, מזכיר כמה משחקים טיפשיים.
אופני BMX ראשונות עם גלגל עזר אחד, כמה חוויות די כואבות ופציעות.
ציור בצבעי פנדה על דף מתפורר, משפחה- אבא, אמא, ילד וילדא [?!]
משהו שאבא הביא מהשוק בארץ או ממקום נידח ברחבי העולם, צעצוע ישן נושן.
כדור פרווה שהכנת לאמא בשיעור מלאכה, אלו שתופסים אבק ונזרקים לאחר שנה.
מנורת שמן ישנה שכשהבאת אותה הביתה אמא הזדעקה- "זה הרי באנג! לא מנורה!".
צמיד היד שלך מאז שרק נולדת, תינוק קטן שוכב בעריסה קטנה בבית חולים, ליד אמא.
ההרגשה הזו של חופש מוחלט בבוקר יום קיץ אחד.
הרצון לחיות בגלל שהכל כל כך יפה, תמים וטוב.
הכמיהה לעוד, רגע לפני ההתפתחות, לפני הבגרות.
הרצון לרדוף אחרי פרפר ולא אחרי בניבנות המין השני, רק לשם ההנאה שבדבר.
המחשבה שיש עוד יום מחר והרצון לתפוס אותו כבר.

דברים קטנים בחיים שעושים טוב ושטוב להיזכר בהם, לפעמים.
זיכרונות של ילדות וילדות של זיכרון שמרכיבים את מי שאנחנו היום.
חפצים שונים ואנשים שונים מהיום יום שנותנים לנו כוח להמשיך.
מיני דברים קטנטנים בעלי כוח אדיר- להאיר את היום.


מכיוון שהיה לי הרבה מה לומר ולא מצאתי את המילים אני רק אתן כמה קישורים
ואזכיר כמה דברים.
ראשית, רצוני להודות לאפרים קישון, שנתן לי שעות הנאה וצחוק מרובות.
את הרשומה הזו אני מקדיש לו- אדם שראוי לו להיות מושא הערצה.
אין בפי מילים להביע את מה שהרגשתי על יצירותיו הרבות ולכן אחסוך בהן.
-מבית NRG מעריב נמצאו הכתבות הבאות:
"מת הסופר אפרים קישון"- העדכון והכתבה הראשית על חייו ופעולו.
"הוא פקח את עיננו"- גולשי NRG מגיבים על הידיעה, מזילים דמעה.
"הוא היה הרבה יותר מסאטיריקן שכתב בדיחות"- אמנים מגיבים.
"לא התנפלתי על העברית בשמחה"- גלריית תמונות מחייו.
-מבית Ynet נמצאו הכתבות הבאות:
"הלך לעולמו אפרים קישון"- העדכון והכתבה הראשית על חייו ופעולו.
"אפרים קישון"- הערך באנציקלופדיה המקוונת של Ynet.
"קץ הילדות"- אריאנה מלמד על אפרים קישון, מחווה מרגשת במיוחד.
את החלום שלי, לפגוש אותו, לצערי כבר לא אגשים.

שנית, לקוראיי המעטים שנוכחים בבלוגי מדי יום לעיתים ומגיבים או לא מגיבים-
בזמן הקרוב העדכונים יהיו קרוב לוודאי מעטים מכיוון שזמני דחוק מעט לאחרונה.
ככל הנראה אני אשמור במערכת פוסטים רבים שאפרסם אותם בשלב מאוחר יותר.

שיהיה לכולנו שבוע טוב, שקט ומלא בזכרונות מתוקים!

לתור מוטור

אני לא חיים הכט ואני לא אוחז בתעודת שוטר ביד
אבל יש לי את מעט ההגיון להבין שהארץ הזו- מוכת תאונות דרכים.
אל תגידו לא ידעתם- הרי הסטטיסטיקות לפניכם!
הגורמים משתנים- הכביש, הראות, העייפות.. התוצאה דומה.
עוד הרוג, עוד כמה פצועים. עוד משפחה שנהרסה ו.. חיים.

סאנשיין, זה לא הולך ככה- חייבים לשנות משהו!
לולא היה האדם כוכב טלוויזיוני-משהו, הייתי מנשק את ידיו של חיים הכט.
עם כל הכבוד לכל מה שאמרו ואומרים עליו, וכמובן שיש כבוד, הוא מלאך.
אותו אדם יצא בסילבסטר האחרון למועדונים ברחבי הארץ כדי לחלק משאף פשוט.
חינם, במדינה שהכל מונע בה בכסף לאחרונה- הוא נתן לאנשים את המפתח שלהם לחיים.
חברי התוכנית דאגו כמו כן להזמין מוניות לאלו שהמשאף הצביע כי הם מוגדרים כ"לא כשירים".
חיים הכט הוא מלאך החיים על כבישים של מוות, הוא וצוות התוכנית שלו.
הביטוי "מפתחות לחיים" הוא לא רק ביטוי- הוא המהות של הנהיגה וכללי הא`, ב` שלה!

אתם מכירים את הילדה הזו?
גם אני לא הכרתי עד לפני כמה דקות.
זוהי הדס רוז פולאק ז"ל, בת 15, היא כבר לא בין החיים.
היא אחת מיני רבים שלא נמצאים ביננו היום בעקבות חוסר זהירות וטיפשות מוחלטת.
אנחנו חושבים שיש לנו את הכוח להכל. אנחנו שוכחים שיש לנו גם את הכוח לשנות.
שכחנו שיש לנו את האחריות לחייהם של אחרים.
שכחנו שברגע שאנחנו מתניעים את המכונית- אנחנו אלו שאוחזים בחייהם של רבים.
שכחנו שבגלל שיש לנו את הכוח העצום הזה בין הידיים- יש לנו את הצורך הכי גדול לרסן אותו.

איך זה שבעולם כל כך מתקדם אנחנו עדיין מסוגלים להרוג את עצמנו בכזו שיטתיות?
אנחנו מסוגלים לייצר מכוניות בעלות כוחות סוס שלא נראו מעולם, אנחנו יכולים לעוף, לצלול..
אבל אנחנו לא מסוגלים לרסן את הכוחות שאנחנו יצרנו כדי לא לפגוע באנשים כמותנו?
בשביל לא להרוס את החיים?!

-למה לא חשבנו שמהירות 300 קמ"ש במכונית משפחתית היא, איך לומר את זה, מיותרת!
-האם יש לנו בעייה להגביל מהירות של מכונית לפי קטע כביש?-
 אם יצרנו תשלום אוטומטי בכביש 6 או תידלוק אוטומטי בתחנות פז,
 למה אנחנו לא יכולים לומר למכונית מה מקס` המהירות לקטע הכביש שבה היא נוסעת?
-אם אנחנו יכולים לדעת מי שיכור או לא לפי הבל פיו, איך זה שלא חשבנו לייצר מכוניות עם מתקן מובנה של בדיקת אלכוהול?
 למה לא ייצרנו מכונית שכלל לא תתניע אם האדם שיושב ליד ההגה הוא חסר כושר שיפוט?
-למה ההרג בכבישים הוא נושא שקרוב לכולנו אבל אף אחד מאיתנו לא נרתם למלחמה בו?

לא, אתה לא יכול ליסוע אחרי ששתית כמה כוסיות וודקה, גם לא אחרי אחת.
את מוזמנת להניח את הפלאפון בצד עד לסוף הנסיעה.
פקח את העיניים שלך- הרגע עברת באור אדום וכמעט התנגשת במשאית שחצתה את הצומת!
תתפכחו, תראו את מה אתם מחזיקים ביד ותבינו שאתם לא אחראיים רק לעצמכם ולגורלכם-
אתם אוחזים בנשמתם של רבים אחרים שנוהגים בזהירות
אתם אלו שתקבעו אם הולך הרגל הזה יחיה או ימות.
אתם אלו שתחליטו אם הילדים שלו ישבו לאכול איתו היום ארוחת ערב
 או ישבו עליו שבעה.

מעכשיו, תשנו, תחליטו שאתם בוחרים בחיים.
שתיתם- אתם לא תנהגו, תנו לחבר לנהוג, תזמינו מונית, תצילו את עצמכם ואת החשובים לכם.
עייפים?!- תעצרו להתרענן, תורידו את המשענת ותנמנמו עד שתרגישו יותר רעננים.
מרגישים מגניבים?!- תראו את זה לאחרים, שימו חגורת בטיחות, שתי ידיים על ההגה
                           תראו לחברים שלכם שאתם יודעים איך להציל חיים, את החיים שלהם!
תרסנו את עצמכם על הכביש ותזכרו תמיד מה הכוח שלכם.
תזכרו שיש לכל אחד מישהו שמחכה לו בבית- גם לכם.
תשנו את הרגלי הנהיגה בישראל, תתקנו את מה שאתם יכולים לתקן, לפני שיהיה מאוחר מדי.


הלינקוקים להיום:
פינת התוכנית `רשיון להרוג` באתר `קשת`
אתר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים
פוסט אחד על חוויות נהיגה- מה אתם יכולים לשנות!

בואו גם אתם לחתום על העצומה
אור ירוק מנהיגה נהיגה נכונה במדינה מוכת מוות ואימה!

נ.ב.
מקווה שתסלחו לי על חוסר העידכון הנורא- הייתי שבוע בחופשה..
לתור מוטור

אני לא אבשלום קור, אני כן מכיר את הבן שלו אבל אין לכך שום קשר לפוסט הזה.
חשבתם פעם כמה חשיבות יש לחלק הזה בגוף- ללשון, לפה..?
לולא הלשון לא הייתם יכולים לומר מיני מילים שונות! למשל.. "לשון"! או למשל- "למשל"..
לא הייתם יכולים לטעום, חוש הריח שלכם היה מתבטל.. לא היה הבדל בין גלידה לבין ארטישוק.
וגלידת ארטישוק גם כן..
ולפה שלכם?
אתם בטוחים שהענקתם לו את החשיבות הנכונה ואת המקום הראוי שאליו פה אמור להיות משוייך?
חשבתם דרך אי-אלו חורים מוזרים בגוף הייתם צריכים להחדיר את המזון.. לא מוצק אלא נוזלי בוודאי.
ועל המילים שמוצאות את דרכן על לשונכם ודרך חלל הגרון והפה- עליהן חשבתם?
ומתי בפעם האחרונה לא חשבתם לפני שאמרתם משהו.. והצטערתם על כך?
מתי לאחרונה באמת הערכתם את כוחן של המילים שאותן כל כך קל לנו להגות?

אני מניח ש"שמירת הלשון" -ו- "לשון הרע" הם מושגים ידועים לאלו מכם שחיו במגזר הדתי.
או שמא מדובר בתופעה כלל עולמית שיש לה ביטויים שונים- לאו דווקא "לשון הרע" אלא "רכילות"
מילים בעלות משמעות דומה עם משקל דומה שמביעות רק דבר אחד- טיפשות זמנית שגורמת לנזק כבד.
כן, אפשר לגרום צער כבד במילים, אפשר להעליב, לפגוע.. להמית.
"חיים ומוות ביד הלשון" זהו לא רק ביטוי- זו אמת לאמיתה ודבר של יום ביומו.
המחשות לכך אפשר למצוא בכל מקום אפשרי.
חיפוש מהיר בארכיון של nrg, מעריב, של הערך "התאבד" הוביל אותי לפרשיית הרשקוביץ.
מכיוון שאני לא איש חדשות בצורה כללית ופרטנית הרצתי ערך חיפוש "הרשקוביץ"
הרי היא לפניכם- תפארת הלשון ומעשה האדם, בכיר מע"צ התאבד אחרי תחקיר נגדו.
אני לא אכנס עכשיו כמובן לדיונים על "האם המעשה הזה היה נכון?" "מישהו צריך לשלם את הדין?"
אין בידי המפתח לפיתרון הפרשה מאחר ואני עוד נער שרואה את הדברים בצורה אחרת.
אבל כן יש בידיי את העובדה כי מותו ומותם של רבים אחרים נגרם באמירה- במילה, בלשון האדם.

דיבה היא עוד מילה שיכולה להוציא אדם מעשתונותיו ולהניע אותו לשים קץ לחייו.
יסורי הדיבה גדולים מייסורי המוות לעיתים, אנשים יעדיפו למות מאשר שהדיבה תנעץ בהם את ציפורנייה.
אין בכך שום דבר שהוא אינו-נכון. אין אדם שרוצה להיות מנודה ולהחשב כ"מטרה" בחברה.
הצורך הבסיסי של האדם הוא לחיות בצורה טובה ונוחה, עם שם טוב ומעמד חברתי.
לכן כל אדם שמאבד את מעמדו החברתי, את זכותו לשמו-הטוב... אינו זקוק יותר לחייו.
כך חשב הרשקוביץ, כך חשבו רבים לפניו ואחריו.

"לשון הרע" הוא אינו מושג חדש.
זהו מושג שחז"ל תבעו ואולי אף רבים לפניהם שהבינו את גודל כוחה של השפה, הלשון.
שעת לשון היא לא שעה אחת ביום שאנו אמורים להשקיע בה את מוחנו ולאמץ כדי לפענח את מורכבות הלשון.
שעת לשון היא כל שעה ושעה משעות היממה- כל שעה ושעה בה אנחנו שולטים בחייהם של אחרים ובחיינו
בעזרת מתנת חיים שיכולה להפוך עולמות- הלשון שלנו, השפה שלנו, התקשורת שלנו.

תחשבו לפני שאתם אומרים- לפני שאתם פוגעים.
יש לכם כוח, תנצלו אותו בצורה טובה- למטרה טובה.



ואם כבר במטרות טובות עסקינן, פינה קטנה שאולי תהפוך לקבועה.
אכן רבותי, תחרות לתור מוטור בעיצומה והבלוג הבלוגרים של תפוז יצא ברעיון מדהים עם מטרה טובה ומתוקה
הצטרפו גם אתם למעגל עוד היום כדי להבטיח זכייה בעלת משמעות אמיתית.

הלינקוק שלי להיום:
כׂח המילים- שם הבלוג מדבר בשם עצמו, לא כן?

ראשית, אני רוצה להתייחס לזה [כן רבותי- לחצו על הלינק הזה! לא, הוא לא נושך..]
ובכן, הגבתי לרשומה הזו...
מה אני מחפש באהבה שלי, נקודות לאהבה:
                                                         
עיניים עמוקות, בריכות שחורות ללא קרקעית
גוף חושני ארוטי עם מגע תינוק וריח וורדים- קימורים..
נשיקות אירוטיות מלאות באהבה.. משחקים עם הלשון
ספל שוקו חם, אולי תה, אם קר בחוץ ויורד גשם
ברקים, רעמים..
סקס- איטי, מחובקים, אוהבים.
בים, ביחד, על החול.. בין הגלים. להתחבר, אחד לשני.
בבית, אח בפינת החדר, שקט, מחובקים- מחוברים, מלטפים, ברק..
נשיכות קטנות של השפתיים.. הנאה לא נגמרת
אור אדום רך, מלטף.. עלטה מתקרבת
לילה
אהבה 
                                                        

חשבתם אבל מה ההגדרה לבן\בת הזוג האידיאלי בשבילכם?
מה אתם מחפשים באהבה שלכם? מה אתם מחפשים באהוב\אהובה שלכם?
                                                       
עיניים חמות או מהפנטות
שפתיים שאסור לנשק אותן
אף כפתור- קטן, כמו של תינוקות.

שער חלק משי שאפשר ללטף אותו כדי להרגיש נעים כזה..
בטן רכה שאפשר להניח את הראש כשאני לידה ורע לי.
חיבוק הכי חם שיש שמשכיח כאב אפילו פיזי.
נשיקה כזו רכה שלא תגרום לי לחשוב על להכניס אותה למיטה-
משהו שיתן לי פרפרים בבטן. (לא היה פרפר..)
ידיים רכות שיכולות ללטף את הגב כשנחים ולעשות נעים
לא אנורקסית ולא מלאה- משהו באמצע (עם נטייה לשחיפיות)

שתדע להבין אותי ולקבל אותי אבל שתדע גם למתוח ביקורת ולומר "לא" מתי שצריך.
שתהיה אינטיליגנטית כדי שאנחנו נוכל להתווכח על דבר אחד ולהציג פרספקטיבות שונות- אפילו שאנחנו מסכימים.
שלא תאהב פוליטיקה.
שתאהב חיות. (דובי?! מה הוא עושה כאן?!)
שתאהב את הטבע ואת ארץ ישראל.
שתאהב להאזין למוזיקה רק בשביל הצמרמורת שבאה אחרי הצליל הנכון ההוא.
והכי חשוב- שתאהב לאהוב.

אבל היא לא קיימת הילדה הזו- היא יותר מדי מושלמת בשביל שמישהו יהיה איתה.
היא יותר מדי מושלמת בשבילי...
                                                       

תחשבו מה אתם רוצים להשיג, מה אתם מחפשים בעצכם ומה אתם מחפשים במשלים שלכם.
רק ככה תוכלו לבחור, לדעת לאן ללכת,  לפי הלב שלכם.

אני רק מקווה שלכם, בניגוד אלי..
תהיה גם הגשמת משאלה שכזו..
והכל- מאהבה

"להיות או לא להיות, זו השאלה"
משורר גדול ודגול תבע את המשפט הזה.
מהות שכזו, מרוכזת במשפט אחד שמעביר מסר- לעיקר החיים.
אם מתעמקים במשפט הזה, אפשר להבין ש"להיות" זה לא רק מושג- זו משמעות ודרך חיים.
בשביל "להיות"- צריך סיבה לחיות, מהי הסיבה?!
אני חושב שהסיבה היא אהבה.

בעולם של חומריות מתפתחת תופסים אנשים מדי יום את חשיבותה של הרוחניות ובריאות הנפש.
אנשים שרצים ממקום למקום וממהרים לעבודה, לעסקים, מוצאים עצמם מותשים, כיוון שלא השקיעו בעצמם או באחרים.
יש הרבה סוגי אהבות בעולם- חלקן טובות וחלקן רעות, תלוי בפרספקטיבה.
אבל אחת- חשובה לעצמנו, אנחנו חייבים אותה- לעצמנו.
אדם בעל אהבה עצמית, מטפח את עצמו ודואג לעצמו- הוא ישן הרבה, אוכל לשובע ומפחית בעצמו לחצים סביבתיים.
אהבה עצמית, מובן מאליו, היא דבר טוב במינונים נמוכים בלבד שמאפשרים "אחזקה עצמית שוטפת" ותו לא.
אהבה שכזו, כאשר היא עולה על גדול הלב- עלולה להביא ליהירות, שחצנות וחוסר איכפתיות לחברה-
לבסוף, אהבה עצמית מרובה, תביא לבדידות ולשגעון. שהרי הבדידות- מטריפה.

רבים מבני- האדם חשים צורך להרגיש נאהבים, רבים מהם חשים שהם צריכים לאהוב אדם אחר.
אהבה רומנטית, רומנטירה, היא האהבה שגורמת לעולם להתפתח ולבני האדם להתרבות.
קשרים בין- אישיים נוצרים כאשר נשמה נמשכת אל עבר נשמה אחרת- אל יישות מסויימת.
ויש שיאמרו שמדובר בחומרים כימיים וברצף אותות חשמליים שנפרשים במוח האנושי ברגע קליטת "מטרה" מסויימת.
הקשר הזה, הרומנטיקה הזו, מה שלא תהיה הגדרתה הנכונה- נפרשת הרחק מעבר לגבול של "בינו לבינה"
הרומנטיקה פורצת בימינו גבולות- "בינו לבינו" או "בינה לבינה", לרומנטיקה אין סייגים שכאלו והיא נוגעת בכל אחד ואחד.
פרח אדום, נשיקה או שוקולדים, יכולים להצית ניצוץ כלשהו שנרגש מהמחווה החומרית משהו הזו.
ניצוץ שמדליק את הלב והמוח ומלהיב אותם יחדיו.
האהבה הזו בד"כ תביא אור והבנה לחייהם של רבים ההשפעה שלה היא עצומה וחסרת גבולות.
חיים שלמים שמושתתים על חיפוש של אהבה שכזו או חיים שלמים שבנויים על אהבה שכזו.
מובן מאליו שסוג זה של אהבה חייב להיות בעל גבול אחד- לאהבה זו אסור לשייך אובססיה.
האובססיה לא תהרוג רק את האהבה- היא תהרוג גם את האוהבים שבה.
אבל ברגע שאהבה כזו פורצת ומתממשת- נולדים שני אנשים חדשים ונולדת הגדרה חדשה.

"התא המשפחתי"- זו הגדרה מורחבת לרומנטיקה, ההמשכיות שלה והמהות העיקרית שלה.
שני אנשים, אוהבים, מאוהבים, נישאים אחת לשני. הם מגשימים חלום, מטרה וייעוד יחד במעמד גדול אחד.
משפחה היא אהבה מפותחת, מחוייבת לחוקים. חוקים של צמר גפן מתוק אבל חוקים לכל דבר.
אלו חוקים שבלעדיהם- התא הזה ייקרוס וייחד איתו, לעיתים, הרומנטיקה שהחלה את התא וממשה אותו.
אהבה שכזו היא מסובכת ורגישה. אך היא הכי יפה מבין כולן.
אהבה שכזו היא אהבה שקמים אליה כל יום בהרגשת אושר בלתי פוסקת, אהבה של ייעוד והגשמה שמתממשים כל יום מחדש, שוב ושוב.
המשפחה היא המטרה שלנו, כך אמרו פילוסופים גדולים בעולם..
אני, שקטונתי מהם, אומר רק שטוב תמיד לאהוב את כולם.

"לאהבה יש ייעוד והייעוד הוא- אהבה"
לא, זה לא פתגם של עוד משורר דגול, זה הפתגם של החיים, המנגינה שלהם ומהותם.
כל אחד מאיתנו מונחה בחוטים דקיקים שמושכים את לבבותינו להתאחד לפעמים.
כולנו יחד חייבים להיות בשלב אחד בחיינו- או אוהבים או מאוהבים.
ייתכן שזהו רצף של אותו חשמליים וחומרים כימיים שנפרשיפ בהדרגה במוח האנושי- ייתכן בהחלט..
אבל, לדעתי, התחושה הזו כה נפלאה שהצורה שבה היא נוצרת- כבר לא חשובה.
הדבר היחיד שכן חשוב ומנחה אותנו כאן- זו האהבה.