לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2004    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2004

נגיעות של חורף- פוסט חורף אמיתי!






נגיעות קטנות של  חורף קר.                                
עור חם ויבש תחת מעטה כפור זר.                        
שמיכת פוך תחתיה קבורים אוהבים.                     
כמה כריות ומיטה והם עליה, חבוקים.                   
גשם יורד בחוץ ומכה על החלון.                           
ברק ורעם והבית כולו זע בקול שאון.                     
שיטפון קרוב משמיע רעש ענק.                           
עצים קורסים תחת מעטה מבול חזק.                    
העולם כולו עוצר מלכת,                                     
כל השלכת עכשיו נשטפת.                                 
סתיו עבר ואפור הפך שחור.                              
חורף כבר כאן ואין כל נפש באיזור.                       
צליל טיפות נוחתות על מכונית חולפת.                 
צליל ילדים שוחקים בתוך שלולית שנוצרת.            
עולם שלם שעוצר ומקשיב לגשם חדש ששוטף הכל.
עולם שלם עוצר ומקשיב לגשם-                          
ועוד אדם אחד שמתבונן וכותב על דף זול.            



זה בשביל הגשם שהיה אתמול שגרם להפסקת חשמל
שבגללה השעון המעורר שלי לא עבד היום בבוקר..
תודה!
נכתב על ידי the_beast , 29/10/2004 07:43   בקטגוריות יום חדש  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמות עולם ומשפחה






כה.. זה אחד מהפוסטים האלה עם מוסר ההשכל..
שבו בכיסא, תתמקמו נוח, אני מקווה שזה יהיה ארוך.


ראיתי אתמול אחד מהפרקים של "המחוז"
סדרה די טובה שמשודרת בערוץ שתיים כל יום שלישי בלילה.
הרעיון הכללי שם הוא כמובן להעביר מסרים אלו ואחרים- אחרת היא לא הייתה סדרת דרמה.
הם שוטרים, יש להם את החוק בידיים והם אוכפים אותו על אזרחים שמנסים לשלול אותו.
לכל אחד מהם יש סיפור חיים אישי וכל אחד מהם משפיע על חייו של השני.

מישהו רצח שם איזה הומלס.. לא משהו מיוחד.
אבל ההומלס עצמו היה מיוחד, הוא לחם בוויאטנם.

לא משנה שבסוף הסיפור הרוצחים היו שני נערים שרק רצו לחוות את ההרגשה של רצח.
הם היו טיפשים, יהירים, חסרי מחשבה ומצפון.
ואפילו שהם לא ידעו שהוא זה שנתן להם חיים ונלחם למענם בעבר- הם טעו, בגדול.

אלה היו שני עולמות שונים שהתאחדו בזמן מסויים.
שני נערים שרצחו הומלס שפעם היה נער, גם הוא יהיר, הוא היה יהיר.
הם רצחו מתוך תמימות ומתוך חוסר מחשבה.
הוא רצח תוך כדי לחימה חסרת מעצורים שאין לה פשר ואין לה עוצר
.
אני לא יודע מה היה בדיוק בויאטנם מפני שמעולם לא הייתי הסטוריון גדול.
אני רק יודע שהייתה שם מלחמה- לא צריך יותר מזה.
אה כן- ונהרגו שם אנשים, סתם.


כמובן שלא פעם תהיתי על המלחמות האלה.
כמובן שלא הייתי היחיד שעשה את זה.
תמיד הגעתי למסקנה שזה תמיד מיותר אבל תמיד- זה לא עזר.
המלחמות האלה מתחילות אי שם בעבר, כמה אנשים מבוגרים שנטרפה עליהם דעתם יורים אחד על השני.
תוך כדי היריות מהרובים נורות כמה פקודות לנערים בני 20 לכל היותר שמצטרפים ללחימה ללא ידיעה מדוע.
כל אחד מהצדדים דובר בשפה שונה אבל בשניהם זורם אותו דם וכולם חושבים על דבר אחד- ניצחון.
כולם חושבים שהם צודקים וכל אחד לעצמו חושב שהוא היחיד שיצא מזה בגלל שהוא הצודק.
אבל כבר אין שם צדק- זה הופך תמיד לשדה הרג זרוע בגופות ורווי בדם חיילים צעירים.
חיילים צעירים שלא ידעו מה טוב ומה רע, מלאו אחרי פקודה וסיימו את חייהם באמונה שהם צודקים בדרכם.

לא חשוב כמה מי הוא הצודק, כולם מתים והכל נגמר- זהו שלב ההבנה.
ההבנה שכל מה שהיה היה טיפשי ושהמלחמה הייתה יכולה להימנע ודורות היו נמשכים ותינוקות היו נולדים.
אבל כבר מאוחר- העבר עבר והכל חלף ומה שנותר זו מצבה קרה עשויה שיש שחור.
שדות המוות כבר לא מהווים סימן למחלוקת אלא למחשבה כבדה, יגון ואבל.
השדה הזה הוא שדה שמוסר את הטיפשות בצורתה הכואבת והפוגעת ביותר- המיותרת מכולן.

במלחמות האלה אולי יש צודק ולא צודק אבל הדברים הללו לא משנים.
כל אחד מהצדדים מנסה להפגין את כוחו העצום ושוכח שהוא משחק בחיי אדם.
איפשהו, יושב לו איזה מפקד, מעשן סיגר בכורסת מנהלים נוחה ושולח אנשים למלחמה.
הוא משדר רצינות, קשיחות, כיאה למפקד.
אבל כשהוא צריך לבכות על מי שהוא שלח למותו- הוא שוכח את האדם שבו ומניח למפקד לתפוס מקום.
הוא שוכח שהוא עומד במקומו, חי ונושם, רק בגלל שמישהו מת יום לפני זה.
כולנו שוכחים את זה.

כולנו שוכחים שכולנו צודקים כי לכולנו יש דרך מסויימת ששונה מהאחר- זה מה שמייחד אותנו בתור בני אדם-
הדעה, הידיעה.

אבל הטיפשות, היהירות וחוסר הזהירות המשווע הם אלו שגורם לנו לפגוע אחד בשני.
אנחנו שוכחים שתמיד יש דרך יותר טובה לפתור סכסוכים- לא צריך בשביל זה להראות שרירים ורובים.
כולנו יכולים לחיות אחד עם השני רק אם נדע לא לכפות את עצמנו על האחר.
אנחנו צריכים ללמוד איך לתת לכל אחד לפעול בדרכו שלו כל עוד, כמובן, הוא לא פוגע במערכת או באחרים.
אסור לנו להיות רובוטים במערכת אבל אנחנו חייבים לכבד אותה.
אנחנו חייבים לחשוב בעצמו ולהבין ולפעול בדרך שלנו- כל עוד אנחנו לא פוגעים באחר.

כן, זה נכון גם לגבי המשפחה-
זו מערכת עדינה שיש לה חוקים משלה.
חוקים אומנם מעצבנים ומאוד נוקשים לפעמים. אבל- חוקים.
אין צורך לעמוד בכולם אבל יש צורך לעמוד בחלקם.
אבל מעל הכל- למערכת הזו יש עוד חוק אחד חשוב.
מעל הכל- חשוב שלכולם תהיה התובנה לדעת שכל אחד הוא בעל דעה שונה שצריך לכבד אותה.
אסור לאף אחד להראות שרירים במערכת הזו מפני שמלחמה במערכת כזו תגרום להרס טוטאלי, של כולם.

במו במלחמה גם במשפחה וגם בחברים.
יש חוקים, יש דעות, יש דרכים- הכל שונה והכל מתנגש.
אבל רק בגלל שיש לנו דעה זה לא אומר שאנחנו צריכים לכפות אותה על מישהו.
צריך ללמוד איך להסתדר, איך לתת לכל אחד במערכת הזו לנשום בצורה שלו לפני שהכל יתפוצץ.

נ.ב.
ליקקתי את דרכי למחשב- יש מודם, אין פלאפון.
החיים עדיין זוועה כאן אבל ההורים התחילו ללכת לפסיכולוג.
נראה מה יהיה הלאה- יום חדש יוליד דבר חדש.
אני עדיין כאן, לעת עתה.
נכתב על ידי the_beast , 28/10/2004 12:07   בקטגוריות הרהורים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט שלישי ליום רביעי





פורש כנפיים אל עבר השמש,
מתבונן בתהום שנפרשת לאיטה תחת כפות רגלי.

עף אל עבר השמש והחום הנורא,
שישרוף כל שביב של כאב ותקווה אחרונה.

הרוח מהתלת בי היום ונושבת לכיוון הנגדי.
אני כמו עלה נידף ותיקוותי איתי.

מערבולות של חול ואימה מתחילים לקבל צורה תחת שמים אפורים.
טיפה ועוד טיפה שיורדות והשמיים כבר בוכים.

עולם שלם נרטב ואני עוד בין ענן לתהום מחפש נקודה לאחיזה-
התקווה כבר נעלמה.

הכנפיים כבר כבדות מרוב המים שהצטברו-
הן נימוקות ונושרות מגופי.
רוח רעה כבר לא שורה בעולם אבל אני כבר שבור בתוכי.

עוד כמה שניות ומשאלות אחרונות מתחילות להתרוצץ.
חושב לכמה רסיסים ליבי יתנפץ.

אהבות חולפות על פני כחיצים נישאים על פני רוח חזקה.
רגשות נושרים ממני ועוזבים אותי ונשאר אני מפוחד ומחסיר פעימה.

לא מלאך ולא ילד אלא גוף שבור ונשמה טועה.
שמים שחורים כבר הפכו כחולים.
אבל למטה, על האדמה, מונחת גופה.



רציתי להיות אופטימי וציני.. מצטער, זה מה שיצא בסוף.
אני מקווה שיהיה לי את האומץ לחתוך או לקפוץ.
בכל אופן- אני כבר לא בטוח שאני שם משהו חוץ מ"קצוץ".
הלוואי שהוא כבר ילך והלוואי שכל זה יגמר כי לי, לי אין כבר כוח יותר.
הוא חושב שהוא בונה והוא טועה, הוא הורס.
הוא חושב שהוא טוב והוא טועה, הוא דורס.
הוא חושב שהוא אוהב והוא אולי לא טועה..
אבל לי- לי יש את ההרגשה של שונא.
ממש מקווה שזה אולי לילה אחרון או זיכרון ראשון של משהו טוב.
אין לי ראש לכל זה ולא כוח ואני רק רוצה לעזוב.
לי, לילה רע. לכם- לילה טוב.




נ.ב.
משהו קטן ממאיה:


Living My Life! (19:48) :


אוף שגיאאאא אין לך מושג מתי זה יגמר?


מתי יחזירו לך את אמצעי התקשורת?


the_beast (19:50) :


אני חושב שכשמישהו יחליט שמישהו יוצא מהשטחים ושלערבים ימאס והם יתגיירו ויהפכו ליהודים אדוקים-


אז, או אז!!!
אז תהיה כבר ישועה.. אלוהים פתאום ירד משמיים ויעניק לי את טלפון המצלמה הראשון עם קשר ישיר לגן-עדן.


ואבא.. אבא יעמוד מהצד ויסתכל או סתם ירטון ויתעצבן...

תגובתה של הנ"ל בנושא הייתה:


Living My Life! (19:50) :


טוב


אני רוצה לבקר אותך:-(

נכתב על ידי the_beast , 20/10/2004 20:35   בקטגוריות התאבדות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט של בוקר- מלחמה בבית


לא.. הזוועה כבר הלך לו לעבודה ואני נשארתי בבית.
קמתי היום בבוקר עם כאב בטן נוראי שאילץ אותי לא לצאת לתפילה [ותודה לשגיא על התיאור...]
חיברתי את הטלפון כדי להתקשר ללשכת הגיוס שם שמעתי שאני מקבל "נפקד" [ואני אשמח אם מישהו יכול להסביר לי מה זה בדיוק אומר]
אבא מתקשר באמצע וקולט שאני מדבר עם לשכת הגיוס..
סבבה.. מתקשר אח"כ שוב שואל מה הם אמרו...
אמרתי לו שאני מקבל נפקד.
מרגע זה והלאה אני נשבע שיכולתי לחנוק אותו אם הוא היה עומד לידי.
הוא דפק נונולוג של איזה רבע שעה כשהוא יודע שאין לי זמן [ועדיין אין לי, אני פשוט חייב להוציא את זה..] ושאני צריך לטוס.
הוא התחיל להרצות לי על זה שאני חייב להפסיק לתת תירוצים לכולם ושאני חייב להבין שזה כבר צבא.
מיד אחרי שהוא שאל אותי מה הכוונה "נפקד" הוא החליט שהם רושמים לי את זה בתיק שלי.
לא מעניין לי ת'תחת.. כל עוד אני יודע שלא כל הדברים שקורים הם באשמתי.
אידיוט.
מי זה ששכח לשלוח אותי לצילום???
מי זה ששכח לקבוע לי את התור לאורטופד?
ומי זה שחושב שאני אתקשר אליו בשביל לשלוח פקס ללשכת הגיוס כשאני בכלל לא מוכן לדבר איתו?!?!!?
אני כל כך קרוב לאחל לו שימות.. אם לא הייתי דואג לבריאות של כולם כל כך אני בטח הייתי עושה את זה =\
בינתיים-
אני רק מייחל למוות של מישהו אחד..
רק בשביל לברוח מהעולם המזויין הזה ומהחוקים הדפוקים שלו.
אני לפחות רוצה למות, רק לשניה אחת.

נ.ב.
עכשיו הוא רוצה שאני אקח את הדברים במקרר ואקפיץ אותם לסבתא מיד אחרי שאני אתפלל.
אה כה.. המקרר התקלקל אז אני צריך לדאוג לזה?!
זונה. :<
נכתב על ידי the_beast , 20/10/2004 09:27   בקטגוריות הורים  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט מלחמה- עדכונים מהשטח!


לא, אני מניח שזה לא יצא כמו שזה היה אמור להיות.
מפני שאיכשהו המלחמה הזו זו הזיה חד-צדדית של אדם שמתחיל לאבד את שפיות דעתו-
אני.

דבר ראשון הייתי רוצה להודות לכולכם על התגובות המהממות שקיבלתי.
באמת הצלחתם לעודד אותי ולו במקצת וזה כבר היה שווה לראות את זה.
אבל.. אני לא יודע בדיוק איך לומר לכם את זה..
אתם משועממים?

314 כניסות בשני ימים זה משהו שלא זכיתי לו עד היום O_ס
נוטוב.. נחיה עם זה :]
אבל באמת רציתי להודות לכל אחת ואחד מכם [ואני גם אצרף תגובות לתגובות בצורה פרטית]-
על ההשקעה, המחשבה, ההרגשה וההזדהות שהבעתם כלפי בסיטואציה הזו.
ומעל הכל- לזה שבאמת חשבתם על איך לעודד אותי בצורה הטובה ביותר
במילים...

אני לא נשברתי ואני עדיין לא אשבר...
האמת היא שאני עדיין מגניב איזה כבל של טלפון לחדר ומחבר את המודם.
האירוניה כאן היא שאבא איכשהו, בחוצפתו הרבה, מתקשר אלי כדי לשאול אותי איך לחבר את המודם...
הוא ואחותי רצו להשתמש באינטרנט O_ס
אה כה.. הטמטום הוא שאני היחיד בבית שיודע איך להתעסק במחשבים..
אני זה שעשיתי את הרשת ואני זה שחיבר אותנו לאינטרנט.
אני זה שמתחזק את המחשבים הישנים האלה כבר במשך ארבע שנים שבהם לא ראינו טכנאי אחד.
ויש לו את החוצפה לנתק אותי אחרי שפתחתי לו דוא"ל במיוחד בשביל הנוחות שלו ולימדתי אותו את הכל...
טוב, שיהיה.. נחיה עם זה.
אבל הדפיקות של להתקשר אלי אחרי שניתקת אותי ואחרי שעשית לי כל כך רע????
פאק.. זה כבר ממש לא בסדר!
ובכלל.. את השיחות שאני מקבל מכולם אחרי הפוסט האחרון אני שומע דרכך או דרך הודעות...
אבל כשמתקשר איזה אחד מבני ברק ורוצה ללמוד איתי גמרא...
אתה ישר זורק לו את המספר שלי שידבר איתי בפרטיות!

יפה אבא.. סלקציות, פרוטקציות, פריבליגיות והפרדה.. זה מה שאתה מבין תמיד?
אז כדאי שתבדיל ותעשה סלקציה בין מציאות לדמיון ותבין שכל מה שאתה עושה ואתה חושב שמשפיע עלי לטובה- הוא רק דמיון!
והיום נתת לי נשיקה על כל לחי והוספת "כשמגיע לך- מגיע לך"
סליחה????
פשוט, לא בדיוק זכור לי שאני חי במקום שיש בו תנאי כלא עם חוקים והתניות לגבי כל דבר!
ואם זה באמת ככה- אז זה חבל!
התפעלת מזה ששכחתי את השיעור היום שרצית שאני אלך אליו.. חשבת שזה מראה על זה שבאמת חשבתי על זה ורציתי ללכת.
כן בטח.. אל תשלה את עצמך, אמרתי לך את זה חד וחלק- זה לא היה בגלל שאני רציתי ללכת לשם.
זה היה בגלל שרציתי שתרד לי כבר מהגב- אחרת לא הייתי אפילו חושב על זה!
ודיברת עם המורים שלי [כן.. אני באקסטרני והוא מדבר עם המורים שלי..]
אז הסקת שאני במצב מצויין בלימודים אבל אחרי כל ה"תשבחות" שהנחתת עלי ורציתי רק לברוח עשית טעות אחת פטאלית.
מה לעזאזאל הייתה האנחה הזו?!
אני כבר מת מבחינת הלימודים שהוספת את המשפט "ונקווה שזה ימשיך ככה?!"
מה זה היה אמור להביע????
ואח"כ אתה מתפלא שהמוטיבציה שלי ירודה.. בוא נחשוב מי משפיע עלי ככה!
[נסיים כאן את קטע הזעם על אבא... כתבתי להם מכתב למי שמשועמם ורוצה איזה כמה דקות של קריאה חסרת טעם P: ]
                                                                                                                                                            

דיברתי היום עם חן, אחרי שידעתי שאת ה"פריבלגיה" להתקשר אליה אני תמיד אקבל...
לא, לא התקשרתי לזיין גם לה ת'שכל על המצב המצויין שלי [למרות שבסוף מצאתי את עצמי עושה את זה]
שלחתי לה שלשום בלילה איזה כמה הודעות שאני לא בדיוק זוכר אפילו את התוכן שלהן..
העניין היה, בצורה כללית, שפשוט נמאס לי כבר מהרעיון הזה של "ליצור קשר" מאחורי הגב של החבר הזה שלה =\
אם היא רוצה היא יכול לעשות את זה מול הפרצוף שלו... אם הוא באמת אוהב אותה והיא באמת אוהבת אותו אז אני לא חושב שיש כאן איזו בעיה שאמורה להיווצר..
מעבר לזה- אני שונא להיתקע בתוך המשחק המעוות הזה.
אז נכון- כיף לי לשמור איתה על קשר.. כבר אמרתי הכל בקשר לאהבה הראשונה...
אבל אני חושב שצריך לשמור על קשר בצורה מסויימת.. בלי חוקים!
[למה לכולם יש חוקים פתאום מסביב?!]


עוד כמה עדכונים קצרצרים..
אני אלקק כמה שיותר לאבא כדי לקבל כמה שיותר [ואני אמשיך לעשות את זה למרות שזה ממש אבל ממש לא נשמע טוב, בשום צורה!]
עשיתי שעווה בברך שמאל [או שזו ימין?!- קצת מאוחר...] כדי שישימו לי שם תחבושת שתקבע לי את הברך.
הגנים הדפוקים שלו גורמים לברכיים שלי להתפרק =\
תיקנתי היום שלושה מחשבים במקביל ועשיתי את זה די טוב..
אבל אני חושב שיש לי תמיד בעיה לזהות איזה מקלדת שייכת לאיפה..
מדי פעם רק הבנתי את התוצאות אחרי שחיברתי את המסך למחשב אחר וראיתי חצאי מילים בקובץ טקסט...
שימוש לא נכון במקלדת לא נכונה עלול להוביל לדברים שהם פשוט.. לא נכונים.


ושמישהו ישלח לי לכאן איזה חברת הובלות כדי שאני אוכל כבר לצאת...

נכתב על ידי the_beast , 20/10/2004 03:20   בקטגוריות הורים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  the_beast

בן: 38




4,569
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לthe_beast אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על the_beast ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)