-צפרא טבא!
-צפרא טבא גם לך ציפורה!
-תרצה לשמוע את לוח הזמנים להיות אדוני?
-בוודאי ובוודאי ציפורה, אך קראי לגבריאל לפני שתעשי כן!
-כן אדוני, מיד אדוני.
-והזכירי לי בשעה שלוש אחר-הצהריים את בעיית ריבוי הדתות בבקשה.
-כן אדוני!

 -אדוני?
-כן ציפורה?
-לוח הזמנים להיום אדוני?!
-אה.. כן, המשיכי, אני שומע.
-ובכן אדוני,
היום בין השעות עמוד השחר ועד לשעת חצות הזריחה תוכל להאזין לתפילות ולמזמורים הקבועים
בד בבד ישנה ארוחת בוקר שמחכה לך באולם "גן-עדן"
תוכל, אם תרצה בכך אדוני, לעצור את הזמן ולצפות בזריחה למשך כמה שעות.
לכשתסיים את ארוחת הבוקר תוכל לטפל בנושא המלחמה במזרח-התיכון ועמדתה של אמריקה בנושא זה
אתה בוודאי יודע אדוני שהתקבלו בקשות רבות בנושא זה.
לכששעת הצהריים לפי זמן ירושלים תתקרב- תוכל להמשיך להאזין לתפילות ומזמורים נוספים
כמובן שבין לבין תוכל לשלוף כמה מזמורים שנאמרים ברחבי העולם אדוני.
תוך כדי האזנה לקטעים אלו, מחכות לך כשתי מיליארד בקשות שהוגדרו "דחופות"
לאחר שתסיים עם הבקשות הישירות- מחכות לך כמה בקשות נוספות באימייל "Heaven Online" שהשקנו לאחורנה
ככל הנראה ישנם כמה ברנשים שלא מאמינים להימצאותו של שרת דוא"ל שכזה אדוני- תוכל לטפל בבעיית האמונה שלהם.
ואם כבר הזכרתי אמונה אדוני- בשעה שלוש, כבקשתך- בעיית שלוש הדתות
תוכל כמובן..

 -אדוני?
-כן גבריאל?
-קיבלתי הודעה בהולה באיתורית על קריאתך אדוני..
-כן גבריאל, טפל נא בבעיית המאמינים הסוררים למעני היום ובבעיית הרחבת היקום..
-כן אדוני, כבר אגש לעבודה אדוני!
-גבריאל!
-כן אדוני?
-שלח מסר בהול לאשמדאי בנוגע ללקיחת חיים.
אמור לו שיצמצם היום במספר, הוא מעמיס על מערכת התחינות שלנו.
-בוודאי אדוני, כבר בדרך אדוני.
-תודה רבה גבריאל

 -אההמ.. אההמ..
-אה! כן ציפורה?
-אדוני, המשך לוח הזמנים להיום...?!
-ציפורה..
-כן אדוני?
-את מודעת לעובדה שאני יודע כל ציפורה..
-כן אדוני, בהחלט, אבל..
-ציפורה..
-כן אדוני?!
-קפה ציפורה.. הקפה שלי. אני לא רחום וחנון בלי הקפה שלי.
-כמובן אדוני, הקפה כאן אדוני.
-ידעתי את זה..
-כמובן אדוני...
                                                                                                       

הזוי?
לכו תדעו מה הולך שם למעלה..
יש לנו עולם מוזר בעל שליטים מוזרים שלמרות שהם בני אדם- יש להם כוח רב משיש לנו.
עולם מוזר שמונע בידי תאוות בצע, יצרים מיניים, אמונות בדתות שאולי לא קיימות ו.. אהבה.
אם כל מה שיש לנו היום לא מספק אותנו ואנחנו רוצים עוד אפילו במחיר המוות של עצמנו ושל כוכבנו
אם אנחנו טיפשים כל כך כדי להאמין שיש בכוחנו לשלוט בעצמנו ולהיות חכמים על הטבע
אם כל זה נכון-
אני יכול להתפלל רק לדבר אחד-
אני מתפלל שיש שם מישהו למעלה מעל לעננים, שבמקרה של בלאגן-
ישתלט כאן על העניינים.

ארררררררררררררררררררררררגגגגגג!!!!
גרררררררררררררררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!111
@$^@#%&#$%&אהההההההההההה!!!
עאאאאאאאאאאאאא!!!!

טוב, זה לא עוזר...

[סליחה על הבורות אבל על מה בדיוק את\ה מסתכל\ת?]
פוסט זמני בהחלט להוצאת כמה לחצים
עכשיו לכו, אני לא רוצה שתראו אותי ככה..
ואל תצפו ממני לכתוב גיבוב כזה של שטויות יותר- מובן?

מתי חייכתי לאחרונה?
זו שאלה מכשילה, אני לא יכול לזכור כזה דבר.. יש מישהו בכלל שיכול?!
חיוך זה דבר יום-יומי זה לא דבר ששמים אליו לב. באמת שיכול להיות שחייכתי לפני כמה דקות אבל אני לא זוכר את זה.
לא נראה לי שמדובר בסניליות קבועה או חולפת, באמת שלא. פשוט העניין נראה כל כך לא חשוב עד שהוא פורח מזיכרוני כל פעם מחדש.
מאידך נראה שמדובר בדבר שיש בו חשיבות בלי מוגבל שהרי ישנם אנשים בעולם שלא מסוגלים אפילו לחייך.
כן, זוהי המציאות שלהם- שרירי הפנים שלהם מנוונים, כך גם הבעות פניהם.
עווית מסוימת בשפתם העליונה יכולה להביע או חיוך או עצב, קשה לדעת.

המציאות, נזכרתי במשהו, המציאות!
אולי אני לא התמקדתי במקום הנכון, אולי טעיתי.
אולי מדובר כאן במציאות מסוימת שמונעת מאיתנו לזכור מתי חייכנו לאחרונה?
למה בתוכניות אירוח, כאשר שואלים את הסלבריטאי מתי הוא בכה לאחרונה, הוא יורה את התשובה במהירות
למה התשובה תהיה תמיד טובה ומספקת?
למה המנחה האינטליגנט לא מסוגל להעלות בדעתו את השאלה "ובכן אדוני, מי צחקת לאחרונה?"
ולמה- למה לאותו אדם שיושב מולו ייקח מעט יותר זמן לענות על השאלה הזו?
האם מדובר בעובדה שהצחוק מתנדף מפני שהוא נלקח כמובן מאליו? האם חיוך מתנדף גם כן באותה צורה?
או אולי שני אלו מתנדפים ברגע שתופסות את מקומם דמעות ואנקות צער?
אולי סומק הלחיים אוזל יחד עם צבע הארגמן שניגר מן החתכים בידינו-
בעוד אנו זועקים למראה האור החומק במנהרה האין- סופית הזו המכונה "חיים"?
אולי שחור העיניים, אולי אדרת המוות וכוחו הם אלו שמוחקים את זיכרוננו ומרוקנים אותו משמחה וצחוק?

אני מסתכל עכשיו על כל מה שאמרתי- על כל מה ששאלתי.
כל החיים שלנו מלאים בשאלות וכל יום מימי חיינו מתחיל כנקודה ומתפתל כאותו סימן שאלה.
מבוך, פיתול מסובך שאין ממנו מוצא ברור חוץ מתהום עמוקה.
הזיכרון שלנו לא פגום ומוחותינו תקינים לחלוטין לאחסן בתוכם שמחה צחוק ועצב יחדיו.
זה לא הזיכרון המעוות אלא הדרך המעוותת והמוות שאנו מציגים לראווה בדרכי התקשורת שיצרנו לעצמנו.
אלה אנו שמוחקים את החיוך מזיכרוננו, אנו מציגים את דמעות התנין שלנו ומחביאים את דמעותינו האמיתיות.
אנו אלו שהורגים את עצמם בטיפשות שאין לה סוף ואין לה גבול.

אנו גם הרקדן, גם הרצפה, החדר והמוזיקה הצורמנית שיצרנו לעצמנו שלצלילה אנו רוקדים בעקמומיות.
המוזיקה שיצרנו היא מוזיקת המוות שהלחנו במשך שנים ולצלילה נרקוד מתוך טיפשות וצרות מוח.
זו- כבר לא מוזיקה של חיוכים.

בהתחשב בעובדה שאני בן 17- החיים שלי לא כל כך ארוכים כלומר שאם אני אומר לכם ש:
"בכל ימי חיי לקחתי שלוש שאכטות מסיגריות ומעולם לא אהבתי את זה"-
זה לא יותיר רושם כל כך חזק.
אבל אם אני אומר לכם שסבא שלי, שקברתי לאחרונה, לא ניצח את מחלת הסרטן הארורה, המחלה האחרונה שלו.
אם אני אומר לכם שאהבתי את סבא שלי מאוד ושהסרטן שלקח אותו היה קשה וקטלני..
זה יותיר בכם רושם..
ואם אני אוסיף שגם סבא שלי אולי נשם את דרכו אל הסרטן הזה
מה זה יגרום לכם להרגיש?

הסיגריות התייקרו בשקל-
שוב, אני לא אכנס לפוליטיקה אבל עצם הרעיון של העלאת המס על הסיגריות היה לצורך סתימת חורים פיננסיים בתקציב הממשלה.
מישהו כאן איבד את דעתו?
האם זה נראה לנו הגיוני פתאום שעל חשבונם של מעשנים כפייתים שהורגים את עצמם ואת הקרובים להם-
על חשבון אלו, המדינה תצמצם את הפסדיה ואולי תוכל לרכוש עוד וולוו יוקרתית או עוד מכונית מונעת בחשמל?
ואם אף אחד לא איבד את דעתו, זה עוד יותר נורא.
זה רק מראה לנו עד כמה החשיבה הטבעית של השרים בממשלה שלנו- מעוותת.

תיאסר מכירת סיגריות לקטינים-
וואלה, עכשיו אני בטוח שחברים שלי יפסיקו לעשן, בגלל שמישהו הוציא חוק.
בתור ישראלי שעדיין לא נכנס לאזרחות אני יכול להצביע על חוסר השפעה מוחלטת שיש לחוקים שנחקקים במדינה הזו.
חוק שכזה לא יאפשר למוכרים למכור את הסחורה הטובה הזו לקטינים
סליחה- הוא לא ייאפשר להם למכור סיגריות לקטינים כאשר יש גוף אוכף חוק על ידם.
אני לא זוכר שחקיקת חוק נגד סמים מסוכנים או נגד נהיגה בגילופין מנעה את התופעה הזו.. או שאני טועה?
לפי תכנונים ראשוניים של חברים שלי להקמת מאבק בחקיקה זו הוחלט להכריז מלחמה על החוק הנ"ל:
1)בכדי להמשיך ולהנות מטעם הסיגריות- יישלחו נציגים שגילם עולה על גיל 18 כדי להגיע לאספקה שוטפת של חפיסות סיגריות.
2)בנוסף הוחלט שכל קטין\נה שמצוייד בזקן או לחלופין- במידת חזייה שחורגת מגבולות הנורמה- יישלחו גם כן לחזית המערכה.
3)הוסיפו עוד חברי היקריים אומר והוחלט כי ישנה בכלל מכולת בסוף הרחוב שבעלייה עיוור ולפיכך- הוא מוכר חפיסות סיגריות בחופשיות
בעל המכולת, לפי מייטב הבנתי, רואה מצויין ואף אינו זקוק למשקפיים כדי להבחין בגיל הקונה
אלא מה- הוא עיוור לחוק ועיוור למדיניות החדשה לפיה יחוייב ב"עד 12,900 ש"ח" באם ימכור חפיסות סיגריות לקטינים.
אני מניח שדעתו נחה מתוך ידיעה שאין אוכף ושומר חוק בסביבה כאשר הוא מגניב את הכסף לקופה ורושם עוד ניצחון על החוק.

ניחא, הממשל שלנו טיפש כשהוא חושב שמישהו ישים קצוץ על החוקים האלה.
אבל אנחנו- מה איתנו?
אנחנו הורגים את עצמנו במו ידנו, שואפים את דרכנו למוות איטי וכואב.
אנחנו מצפים את ריאותינו בזפת, מכסים את שינינו וידינו בניקוטין.
אנחנו מצהיבים את ידינו ופנינו מן הניקוטין ומקמטים אותן יותר עם כל סיגריה.
אנחנו הורגים את האהבות שלנו כשאנחנו נושפים לכיוונם בחדווה עשן לבן.
אנחנו טיפשים יותר מהממשל שלנו ואנחנו לא יכולים לשים לזה סוף.
החוק לא ייעצור או אותנו או את מוכרי הסיגריות ברחוב
רק אנחנו נוכל לשים סוף לדברים האלה אם באמת נבין מה ההשלכות של הסטייה הזו.
אם נבין שזה מסריח, מלכלך, לא מושך והכי חשוב- בכלל, אבל בכלל לא מגניב.
אולי אז נוכל לפתור כאן כמה בעיות מאוד בסיסיות
נוכל לפתור כמה מאות אנשים ממוות נורא במחלת הסרטן הארורה מדי שנה.
נוכל להציל את הריאות שלנו ואת הבריאות שלנו ושל הקרובים לנו.

תתעוררו, תתפכחו משיכרון הטיפשות שמציף אתכם עם כל שאיפה
תנקו את האוויר שסביבכם ותראו מעבר לעשן השקרים
הסיגריות הורגות כל מי שנתמך בהן ואת כל מי שחובר אליו
תנשמו.

דבר ראשון- הלכה לי המוזה על ההתחלה.
משום מה החורף הזה לא מטיב עם האף שלי וגורם לי לרצות לרטון כל הזמן על הטפטוף הבלתי פוסק הזה
ולא- הכוונה היא לא לגשם, הכוונה היא לאף שלי..
העדכונים פוחתים מפני שלכתוב פוסט שלם עם ידיים כחולות עם סימני כוויות קור- זה קצת קשה.
ואם זה לא זה - אני חושב שהזמן עושה את שלו.
יותר נכון- חוסר הזמן.
עכשיו, על מה רציתי לדבר?
אה כן- על אמונה.

"מצאתי את האור"
המשפט הזה נשמע מוכר להרבה מאוד אנשים מפני שכל אחד בחייו עובר הארה מסוימת.
רבים מוצאים את ההארה שלהם באיזו פטריית הזיה ואחרים בהזיה של פטרייה אלוהית זו או אחרת.
מה שבטוח הוא שאף אחד לא בטוח מה נכון ומה לא נכון.
אתיאיסטים הם סובייקטיביים בנושא האמונה בדיוק כמו כל אדם דתי בעולם הזה.
דתיים מאמינים באמונה מסוימת- הם מאמינים שיש מישהו שם למעלה.
אתיאיסטים לעומתם, בחרו להאמין שלא להאמין שיש מישהו למעלה.
לכל אחד מאיתנו ככל הנראה יש אמונה במשהו, אפילו במצב מסוים.
אני,אישית, מאמין באהבה לעת עתה..

דיברתי עם מאיה לפני שבועיים בערך
זו הייתה שיחה הזויה שבחלקה הראשון חשבתי שהבטן שלי הולכת להתפוצץ מהפרפרים האלה..
אחרי כמה זמן [בערך כשהתחלנו לאבד שפיות] פיתחנו שיחה על אמונה ועל מהות העולם.
גילינו שאנחנו כמה אטומים מחוברים יחדיו, זה כבר היה ברור שאנחנו אפסיים ממש.
אבל עלינו גם על כמה עובדות חיים אחרות שהן חשובות לחייו של כל אדם באשר הוא.

האדם היה הראשון, הוא לא ברא כלום, הוא פשוט היה כאן.
הוא ראה עולם מסתובב הוא ראה שמש וירח והוא ראה דברים שקרו לעיתים רחוקות- ניסים.
את הניסים האלה הוא היה חייב לשייך למישהו.
מעבר לזה-
כל פעם כשקרה משהו רע האדם, כטבעו, רץ להאשים מישהו.
ומפני שלא היה אף אחד בסביבה- הוא נשא עיניו לשמיים, ראה את השמש ואת העננים והבין-
יש אי שם מישהו שמסובב אותנו על האצבע הקטנה.
אז הוא פיתח אמונה שטענת שגוש עץ מסוים שנפל עליו ביום זה וזה וגרם לו להארה- הוא אותו אחד, אל גדול ונורא.
אחרי כמה אלפי שנים אותו אדם ראה שבול העץ מתחיל להתפורר- זה גרם לו להארה נוספת!
לא ידוע אם הוא הבין שיש מישהו יותר ענק מהאל הנוכחי שלו שהוא סך הכול בול עץ. או שמא הוא ידע שהאמין בדבר הלא-נכון.
בכל מקרה הוא קלט שזה לא קשור אפילו לפרפרים, לדבורים, לשמש או אפילו לירח ולכוכבים.
הוא הבין שיש משהו ששולט בכל ולא ניתן לתפיסה.
מכיוון שהוא ראה שבול העץ לא נוקף אצבע בשביל להניא אותו ממחשבות שכאלה- הוא החל לסגוד לאלים בלתי נראים.
הוא האמין שהם קיימים.
מובן שאחד מילדיו בני-הטיפש-עשרה של אותו קדמון מרדו בו והמשיכו להאמין בבולי עץ אחרים..
אבל זה כבר סיפור אחר.

האמונה הייתה כאן מאז ומתמיד כי אנחנו יצרנו אותה
האלים היו כאן רק אחרי שאנחנו נוצרנו מפני שאנחנו יצרנו אותם.
כל פעם כשמשהו משתבש ואנחנו רוצים להאשים מישהו או לבקש משהו ממישהו ואין אף אחד בסביבה-
אנחנו נושאים את עיננו לשמים או חושבים על התחברות לישות עליונה שספק אם היא בכלל קיימת.

המונותיאיסטים יזעקו שיש רק אל אחד ויתחילו מלחמה כלל עולמית על מהי דרכו של ישו, של אללה ושל אלוהי ישראל.
הפוליתיאיסטים יזעקו כי דרכם היא הנכונה ויחלו לכשף כשפים ולזבוח זבחים לאלה שיושבת לה אי שם במרומים.
האתיאיסטים ישבו בצד וייהנו מכל המהומה כי אין להם קשר בכלל לאף אחד- הם מאמינים בעצמם, זה הכי חשוב.

האמונה של כל אחד מאיתנו אמורה לבוא אך ורק מתוך עצמנו.
כן, מותר לנו להיות מושפעים ואנחנו יכולים גם להשפיע אבל לא לכפות.
אמונה היא חופשית וחייבת להישאר כך, אחרת היא לא נכונה ולא אמיתית.
כל אחד יבחר לעצמו בדרך שלו ויחיה באמונה טובה ובחיים טובים.
השכל הישר לא קשור לאמונה מפני שאמונה היא קישוריות לחפץ או למהות מסוימת- רגש.
והרגש לעולם לא יבוא מהשכל שהרי כך הוא איננו נכון.
את מנת המשכל שלנו קיבלנו רק בשביל דבר אחד-
כדי להבין שאין כאן צודק או לא צודק, נכון או לא נכון.
יש כאן רק דרך חיים וחופש בחירה, או שלא יהיה כאן כלום.
תחשבו על זה קצת..

נ.ב.
זה רק אני או שדברים מתחילים להראות יותר וורודים לאחרונה?
למרות שעדיין אין באוויר אהבה ואולי הרבה אכזבה.
השמיים רוב הזמן אפרוריים וחשוכים אפילו כשהשמש זורחת
אבל איזו נשמה פתאום פורחת..
זה באמת אני?