בין גיהנום לגן עדן

לב שבור. 

אני אומרת לעצמי שאני לא מאמינה שזה קרה, אבל האמת היא שאני לא מופתעת. נכון שניסיתי להדחיק את העובדה שאני מאוהבת בו, לקרוא לזה "הידלקות" ולהעמיד פנים שזה לא ביג דיל ושזה סתם קראש שיעביר לי את הזמן עד לבחור הבא, אבל עמוק בפנים אני יודעת כבר חודשים שאני אוהבת אותו. 

ועוד פחות מפתיע אותי שיש לו חברה. בחור כזה מדהים, לא הגיוני שהוא יישאר רווק כ"כ הרבה זמן. 

"אהבה" זו מילה גדולה, אני לא מהאנשים שמודים בזה או מרגישים את זה בקלות. אני עדיין זוכרת איך האקס אמר לי שהוא אוהב אותי אחרי עשרה ימים מהרגע שהכרנו. אמרתי שגם אני, אבל לא התכוונתי לזה. גם לא האמנתי לו, הוא בקושי הכיר אותי... הוא אהב את הרעיון של להיות מאוהב, של חברה רצינית. ואני? אני ידעתי שאין דבר יותר גרוע מלא להגיד את זה בחזרה, ושיש מקרים בהם שקר לבן הוא עדיף. בסופו של דבר התאהבתי בו רק אחריי שלושה חודשים לפחות, וגם אז זו לא הייתה אותה האהבה. לא כמו שאני מרגישה לבחור הזה. 

שנים שלא הייתי מאוהבת ככה, מאז כיתה י' בערך. וגם בכיתה י', אהבתי את אותו בחור, אבל היו לו הרבה צדדים שלא באמת הערכתי, ובדיעבד הבנתי שהייתי מאוהבת באיזו שהיא פנטזיה שיצרתי לעצמי. רציתי להתאהב. אבל הפעם זה לא ככה. הפעם לא רציתי להתאהב, אפילו לא קצת. נהניתי מהעניין, מהפלרטוט החצי תמים, מאיך כל דבר קטן שהוא עשה וכל רגע בו הוא נתן לי יחס עשו לי את היום. 

אני לא חושבת שאי פעם הסתכלתי על גבר והערכתי אותו כל כך. הוא חכם, מתעניין, מרשים, חתיך, מצחיק, כיף לי לדבר איתו... הלוואי והוא היה פחות מושלם. פחות מתאים לי. אולי אז זה היה יותר קל. אני זוכרת איך יום אחד ישבתי עם כמה בנות, והן התחילו לדבר על כמה שהוא מושלם וחתיך ומה הן היו עושות לו, ואני הייתי במין שוק לא-שוק. אין לי מושג למה הנחתי שאני היחידה שמרגישה אליו ככה, אבל זה הדבר הכי הגיוני בעולם שאני לא היחידה שרואה מה הוא שווה. 

לפעמים בא לי שהוא יגיד משהו אחד, רק משהו אחד, שיגרום לי לעקם את הפרצוף. אבל כל שיחה שלנו, כל דבר שהוא אומר, אפילו כל ויכוח ואי הסכמה - הכל רק גורם לי להעריך אותו יותר. הוא מספר על האהבה שלו ללימודים ולמקצוע, על הדברים שהוא עשה, על הצורך בלכתוב והרצון להביע דעה, ואני נופלת יותר ויותר עמוק. 

אני תוהה לעצמי, האם אני עיוורת? האם אני מטומטמת? הרי העניין בבחור לא נולד סתם, צריכה להיות תשומת לב גם מהצד שלו כדי שאני בכלל אתחיל לחשוב על זה... כל הפעמים שהוא מתקשר בעבודה סתם כדי לדבר ולא כי יש לו שאלות מקצועיות, כל הרגשי שהוא עושה לי על דברים קטנים, כל ההתייחסויות לסתם דברים שאני רושמת בפייסבוק... אפילו חברה שלי שפעם אחת ישבה איתו במדור שלו ואמרה שהוא מזכיר את השם שלי יותר מדי פעמים בשביל בן אדם שלא נמצא בחדר. מה, הכל היה ידידותי נטו? כנראה שהתשובה היא שכן. 

אתמול היה עוד יום כזה. מדברים הרבה, צוחקים, כיף. בערב הוא הציע לי לחזור איתו הביתה (אנחנו גרים באותה עיר), ואני קפצתי על ההזדמנות כמובן. תמיד קיוויתי שהוא יציע את זה, ופתאום זה קרה. אנחנו נפגשים ומדברים, ואני לא מרגישה כלום. אין לי מושג איך אני עושה את זה, אבל תמיד כשאני נמצאת עם מישהו שיש לי רגשות אליו אני בשליטה מלאה, הרגשות נעלמים ואני פועלת בהיגיון מוחלט. זה כמובן מצוין, ומונע ממני פאדיחות מטורפות. ואנחנו מדברים, ופשוט נחמד לי איתו... ואז הוא זורק שיש לו חברה.

זה מצחיק, כי מבפנים כל מה שיכולתי לחשוב באותו רגע היה "וואו זה בכלל לא כואב, ולא מפריע לי בכלל - אפילו לא קצת! כנראה שאני לא באמת הרגשתי אליו משהו, וברגע שהבנתי שיש לו חברה הכל נעלם... איזה יופי!". כנראה שזה חלק מהמוד האוטומטי שאני נכנסת אליו ליד בנים שיש לי רגשות אליהם, או שפשוט לקח לזה זמן לשקוע... עד שהגעתי הביתה כבר הייתי בדיכאון. לא הצלחתי להירדם, לא הצלחתי לחשוב על שום דבר שהוא לא הוא והעובדה שיש לו חברה. 

איך שוב, כמו בתיכון, כלום לא השתנה. לקחתי את ההתנהגות הנחמדה והידידותית שלו ונתתי לעצמי לפתח רגשות, להאמין שיש שם משהו. והאמת? משהו בעובדה שהם ביחד רק חודשיים, בעוד שאנחנו מכירים כבר שנה תכף, גורם לי לתהות - האם הייתי צריכה לעשות משהו? אולי אם הייתי פועלת ומראה עניין כן היה יוצא מזה משהו? אבל האמת היא שלא הייתי פועלת. גם כי זה לא מתאים מבחינת עבודה, גם כי שכחתי לציין את העובדה הקטנה שהוא דתי ואני הכי חילונית שאפשר להיות, אבל בעיקר כי אני פחדנית. בחיי לא ניסיתי או עשיתי פעולה כדי להשיג גבר שרציתי. וגם הפעם לא הייתי עושה כלום. 

אז הוא דתי, ובן 24 תכף, וזה לא יפתיע אותי בכלל אם עוד חודשיים הוא יבוא אליי עם הזמנה לחתונה, או יזרוק משהו על זה שהוא מאורס. ועכשיו אני עוד מרשה לעצמי לחשוב שחודשיים זה מעט ואולי הם ייפרדו (כמה שזו מחשבה מרושעת), אבל אז כבר לא יישאר לי במה להאמין. אני מנסה להכין את עצמי מראש לרגע הזה, שאני לא אפול כמו שנפלתי עכשיו. אני רק מקווה שעד אז כבר יהיה לי מישהו, וכל הרגשות האלו ייעלמו. 

אתמול שלחתי למישהו אחר שהתחיל איתי הודעה שאני לא מעוניינת, ועכשיו אני כ"כ מתחרטת - אם הייתי יודעת שיש לו חברה אני בטוחה שהייתי נותנת לבחור הזה צ'אנס, ורק בשביל להשכיח אותו (וקצת גם בשביל לזרוק משהו על הבחור שאני יוצאת איתו בנונשלנטיות לתוך השיחה, אחריי שהוא אמר שיש לו חברה). אבל אני לא רציתי להשלות את הבחור, ועכשיו אני יושבת פה שבורת לב, ובלי אופציה אחרת שתשכיח ממני את הכאב. 

שבורת לב. איזה מוזר זה להגיד את הביטוי הזה על עצמי... לוקח לי שנים להיקשר לאנשים באמת. איך נפלתי ככה בקלות? איך האמנתי שזה יכול להישאר קליל וכייפי? איך לא ראיתי את זה בא? אפילו לא חשבתי על האופציה שיש לו מישהי. לא האמנתי שזה יכול להיות נכון... גם כשמישהו זרק משהו, לא האמנתי שזה נכון. חשבתי שהכוונה היא לסתם פלרטוטים, כמו שהוא עושה איתי. לא רציתי להאמין שיש מצב שזה נכון. אבל כשזה בא ממנו, אין דרך לברוח מהמציאות. 

איך אתמול בבוקר זה עוד היה ממש כיף להרגיש... ועכשיו אני רק רוצה שזה יעבור. 

"ואם כואב הראש אפשר לקחת כדורים,

אולי קסמים, אולי סמים, הם יעזרו לי?

אך נגד לב שבור איש עוד לא המציא כדור

ואם פספסתי אי אפשר לחזור בזמן...

זה די מובן."

זה חלק משיר שכתבתי כ"כ מזמן... איך זה שוב נכון? 

לפחות חזר לי החשק לכתוב. אולי אפילו ייצא מזה שיר:-)

(אפילו כשאני מדוכאת אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. לא להאמין).