"מה זה פה, ערב הסעודית?!?"

יום האיידס הבנלאומי.

וואו, כמו זכרונות משנה שעברה.

לא יאומן, איך שנה שעברה הייתי בקשר עם ההיא, שרק בקיץ הזה לקחה מזוודה והסתקלה מהארץ עם ההורים,

רק לפני שנה היינו עושים דברים משוגעים, ואז הגיע יום האידס הבנלאומי.

1.12.05, תאריך שכנראה לא ישכח בחיים.

פתאום הרגשנו שאנחנו מלאים ברגשות מבחילים וסיוטים שמעופפים לנו מעל הראש.

אחרי ששנה שעברה שמענו מלא סיפורים, המון הרצאות בבצפר והמון תוכניות בטלויזיה,

ממש רדפו אחרינו, ואנחנו פחדנו. כולה כיתה יא', עושים שטויות ולא ממש חושבים על לשמור או לא לשמור...

היא לקחה גלולות המון זמן לפני, בערך חצי שנה לפני התחלנו לקיים "יחסים מלאים" וזה בערך הזמן שהיא התחילה ללכת לגניקולוג לקבל את המרשם לגלולות, ומאז משהו כמו חצי שנה השתוללנו בכל זמן שרק היה.

אנחנו כל כך אהבנו אחד את השני וזה היה שילוב כל כך טוב,

אני והיא.

ואז, שנה שעברה בדיוק, הזדעזענו מהעולם החולני הזה, החיוור והמלא פחד וסיוטים,

איידס

מחלות מין

ממש נבהלנו.

לקח לנו משהו כמו שבועיים עד שהפסקנו לריב, ואז הלכנו להבדק.

זאת הייתה תקופה כל כך מלחיצה,

כל כך פחדנו שאולי יש לנו, אולי נדבקנו, בכל זאת - זה לא שהיינו הראשונים, היא שלי ואני שלה,

עשינו שטויות עוד לפני, וזה לא היה משהו שחשבנו עליו, מחלות.

הבדיקה הייתה שלילית,

כמובן שחגגנו את זה,

אבל מאז אני חוגג עם גומי.

לא חושב שמישהו מסוגל להבין כמה זה מפחיד לקלוט פתאום שאולי אתה סוחב בגוף שלך מחלה נוראית,

שיכולה לחסל אותך כל כך באכזריות,

בכל כך הרבה כאב.

מחלה שכל כך נפוצה,

זה כל כך קשה לחשוב שאתה אולי חולה,

שאולי זה הסוף שלך.

ממש מפחיד.

אבל מאז השתנו החיים, הוספתי את הגומי לחיים שלי ואני לא מוותר עליו.

היא המשיכה את חייה בלעדיי, מבלה בחיים החדשים בחו"ל, בשליחות של ההורים.

מאז שהיא טסה לא ממש יצא לנו לדבר.

תזהרו, זה באמת סרט מפחיד.

תשמרו על עצמכם,

זה שווה כל מחיר.

החיים שלנו שאנחנו כל כך מפקפקים בהם לפעמים,

שווה לשמור עליהם.

פיטר.