דימוי עצמי כל כך כל כך נמוך
אני מגעילה,אני מכוערת,אני טיפשה,אני נוראית,
חרא אופי,חרא בנאדם,חרא חברה,
שמנה,שיער יבש ומגעיל וקצוות מפוצלים,חצ'קונים בכל מקום,ציפורניים מלוכלכות,פוזלת,
בגדים כ''כ מכוערים,
חוסר טאקט,חוסר אהבה,אכפתיות.כ''כ שיפוטית,ביקורתית.
שופטת את עצמי ואת האחרים.
אף אחד לעולם לא יאהב אותי,אני אף פעם לא אהיה טובה מספיק,
אני אף פעם לא אהיה שייכת לשום מקום,אף פעם לא יהיו לי חברים שהם באמת חברים.
שקרים.שקרים של השטן.
ששכנעתי את עצמי כל כך עמוק בהם.
אני כבר לא מאמינה לכל הפסוקים שאומרים שאני יפה.
נכון,אלוהים אוהב אותי.
אבל זהו.
למה?
אני כל כך נוראית.
האהבה שלו זה כל מה שאני צריכה.
ההתמודדות קשה,אבל זה מה יש.
למה זה ככה?
למה אני היחידה?
למה אני לא שייכת לשום מקום?
שקרים,שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי.
כ''כ שונאת את עצמי.
אני כבר לא יודעת מה מכל הדברים הרשומים למעלה באמת נכון ומה לא...
לא משנה כמה אני אשתדל- אני לא אצליח.
למה אלוהים מתגלה לאחרים ולי לא?
אני רק רוצה את נוכחותו,את קרבתו.
משהו לא בסדר בי אם הוא לא רוצה זאת,למרות תחנוניי.
לא תורמת בשום דבר,
לא מוכשרת.
לעולם לא אצליח בשום דבר.
לא מתמידה...
סתם.לגמרי סתם.
כ''כ קשה לי להאמין באהבה עכשיו
ושוב צפה לה הקנאה בנ' ואנשים כמוה...
והידיעה שאני לא מהעולם הזה נעשצ חזקה מרגע לרגע
וזה שההולנדי ההוא צחק עליי ממש לא שיפר את המצב
-אני מודעת לעובדה שזה אחד הקטעים המתבכיינים אבל זה הבלוג שלי ואני באמת חייבת לפרוק איפשהו-
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
