My journey to heaven

רצה בשביל לא נודע, לדרך שקצה לא נודע,

מטרה לא ידועה, אבל אני לא סתם רצה.

אני בורחת. מאיפה? 

אני לא יודעת. העיקר לרוץ.

לרוץ ולא לעצור. לא אפסיק לרוץ.

טוב נו, אני אספר לך..

אבל אל תגלה לו - בסדר?

אני רצה מקבלת החלטות.

אני לא מסוגלת לבחור. לא יכולה להחליט.

אני לא יכולה למצוא פתרון לבעיה.

כי... זה קשה לי.

אני מעדיפה לוותר על עצמי, לדרוך על עצמי,

להתעלם מעצמי, להתעלם מרצונותיי.

כוחות נפש אדירים נדרשו ממני כדי לספר לך מה מפריע לי..

אחרי שהבטחת שלוש פעמים לפחות לא לדבר על זה,

הבטחת שזה ישאר בינינו. ולמרות כל מה שכולם אומרים

אני מאמינה לך. אני מרגישה שאני יכולה לבטוח בך.

אתה דמות כזאת שכן אפשר לסמוך עליה.

ואני מקווה שלא תאכזב אותי.

בבקשה, אל תאכזב אותי.

בכל מקרה, דיברנו על הבעיה. ובמקום שתביא לי את הפתרון

אמרת לי לקבל החלטה. להחליט בעצמי מה עושים.

לדבר על זה? לשתף אותו?

שנדבר על זה ארבעתינו? או רק אני והן?

ומה יהיה אחר כך? האם הבעיה באמת תפתר?

או שנמשיך לחיות בשקר עם עצמינו?

יש לי עד יום חמישי להחליט, וכל החלטה יוצרת סוג של ''אפקט הפרפר'',

כל החלטה שאבחר תשפיע על ההמשך.

האם ההמשך יהיה טוב? האם המצב ישתנה?

או שבסופו של דבר אני אלך? כמו שקרה מקודם?

אני לא רוצה להישבר, אלא להוביל לשינוי.

יש בי את היכולת להנהיג למקומות חיוביים.

אבל... איך מתחילים מחדש?