My journey to heaven

מכירים את האנשים האלה שבאמצע שום מקום מפציצים באיזה סטטוס קיטשי על אהבה נכזבת או/ו לב שבור או/ו המון המון שירים ברצף?

נכון שבד''כ במקרה הטוב אנחנו מתעלמים / מגיבים איזה תגובה על זה ש''נו, צא/י מהדיכאון'' או משהו בסגנון, ובמקרה אחר פשוט עושים Hide לסטטוסים שלו?

יצא לכם לחשוב פעם על הסיבה שאנשים מפרסמים את הדברים האלה?

אנחנו, בתור יצורים אנושיים חווים רגשות. אנחנו חווים בדידות, עצב, געגועים. לפעמים אנחנו סתם זקוקים לתשומת לב, חיבוק, יחס.

בעידן שלנו, עידן הפייסבוק, אנשים לעתים רבות פשוט הולכים לאיבוד: יש להם 600 חברים בפייסבוק, אבל אף חבר טוב מחוצה לו.

וכן, מסתבר שלא לכולם יש בלוג שאפשר לפרוק בו את הרגשות (אני לא היחידה שעושה את זה, נכון?)

אז אנשים מנצלים את הבמה של הפייסבוק כדי להשיג קצת יחס. נכון, לעתים זה דברים שאנחנו לא רוצים לדעת, דברים שלא נראה לנו לעניין לפרסם בפייסבוק, סתם מעצבן לקרוא 786138 סטטוסים מאותו בנאדם על כמה שהוא עצוב,

אבל הפואנטה שלי שלאלה שכותבים את הסטטוסים האלה יש סיבה. אנשים בימינו נואשים לקצת יחס, קצת חמלה, קצת הזדהות.

לייק קטן, תגובה מעודדת, חיוך, שאילת האדם מה שלומו כשרואים אותו מחוץ לפייסבוק יכולים לעשות המון!!

בפעם הבאה שאתם רואים אדם נואש לקצת יחס, אל תתעלמו ממנו.

חג שמח ושנה טובה לכולם :)