My journey to heaven

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום... 

טוב, אז בסוף כן הלכתי אתמול.

מה אני אגיד? היה בדיוק כמו שהיה לפני שנתיים. בדיוק אותן הסיבות שבגללן עזבתי.

ההרגשה הייתה שהלכתי במעגל כל השנתיים האלה ובסוף חזרתי לאותה נקודת המוצא.

חיוכים מזויפים, ישיבה בשורות, הרגשת החוסר שייכות המטורפת (די קשורה לעובדה שאני לא משהו ברוסית ולא משהו באנגלית..)

האם יש דלתות פתוחות אחרות עכשיו?

קצת איבדתי עכשיו את התמימות שאני אצליח לשנות משהו מבפנים. אבל גם השיטה של לבנות משהו חדש לא באמת עובדת.

אני די מיואשת. אני לא רוצה רוצה שזה יהיה סוג החיים שלי - לעשות משהו בגלל המוסכמות החברתיות, כשאני לא מסכימה עם זה. להפוך לרובוט. ואני מרגישה שהכל בחיים האלה מנסים להפוך אותי לרובוט של המערכת: הצבא, הקהילה, המשפחה, החברה. 

היה לי טוב במסע נדודים שלי.. אולי אני אצא לעוד אחד?