כדי להצליח באמת להגיד מה קורה אני רוצה לפתוח בציטוט של הבית הראשון משירו של נתן גושן.
'' אני מרגיש אשם אם אני מתכסה כשקר לי
ואני קרוב ללא לשמוע שום דבר בכלל
ואני מתעקם בשביל נתיב שלא בחרתי
כדי להלחם להיות האיש שלא נפל ''
אני מרגישה אשמה אם אני מתכסה כשקר לי. או כשאני דורשת את זכותי לפרטיות. את זכותי לשקט. את זכותי לקניין. את זכותי לא לראות אנשים מסוימים בתוך הדירה שלי שאמורה להיות הבית שלי. במיוחד כשבגלל ההחלטה שלקחתי להילחם על זכויותיי אנשים אחרים סובלים. והנה - זה חוזר אליי. עכשיו אני בדיוק במצבה - רעבה, ללא כסף לגמור את החודש, בודדה.
האם זה היה נכון לספר?
מגיע לי מה שקורה עכשיו. כי זה בדיוק מה שגרמתי לו.
ואני קרובה ללא לשמוע שום דבר בכלל. לא את קולו של אלוהים, לא מאמינה יותר לעצות של אנשים: לא יכולה להקשיב להורים, לא יכולה להקשיב לרכזים שלי כי תראו מה קרה מזה, לא לבעלי תפקיד אחרים, כי אף אחד לא נמצא במקום שאני נמצאת בו כרגע.
כן, אני די לבד פה.בדרך בלי מוצא.
ואני מתעקמת בשביל נתיב שלא בחרתי. ועל העניין הזה אני רוצה להתעכב: אני עדיין חושבת שאלהים שלח אותי לפה. כן, אני בחרתי להקשיב לרצונו, בחרתי לא לעשות את המצופה, לאכזב את ההורים, ולפרוץ שביל חדש. כן, אני חושבת שזה מאלוהים. אבל אני מתעקמת. אני כבר לא אני. השתנתי לטובה ולרעה. אבל השינויים לרעה - אולי זה לא ככה? אולי זו אני האמיתית שפשוט לא יצאה לאור עד עכשיו?
מתפשרת על העקרונות שלי.מתפשרת על מי שאני.
מתעקמת.
כדי להילחם להיות האישה שלא נפלה.או השינשינית שנשארה לבד עד הסוף. כי בכל זאת זה ''חייב להיות הדבר האמיתי''. ו''איזה תותחית אני אהיה אם אני אשאר עד הסוף''. נלחמת במערכת, אבל למה? אני פשוט לבד. אין לי כסף לגמור את החודש. אני רעבה. אין לי קומונה שתתמוך בי. ואני לא יודעת מה לעשות.
ממשיכים להילחם ולנסות להוציא מזה את הטוב ביותר. האשלייה ששום דבר אחר לא יהיה חשוב אם אני אצליח להוציא לפועל פרוייקטים, לעשות הכל 100%, לשנות את העולם..
אבל וואלה? העולם גדול מדי עליי, העולם יפה מדיי עליי.