My journey to heaven

רצה בשביל לא נודע, לדרך שקצה לא נודע,

מטרה לא ידועה, אבל אני לא סתם רצה.

אני בורחת. מאיפה? 

אני לא יודעת. העיקר לרוץ.

לרוץ ולא לעצור. לא אפסיק לרוץ.

טוב נו, אני אספר לך..

אבל אל תגלה לו - בסדר?

אני רצה מקבלת החלטות.

אני לא מסוגלת לבחור. לא יכולה להחליט.

אני לא יכולה למצוא פתרון לבעיה.

כי... זה קשה לי.

אני מעדיפה לוותר על עצמי, לדרוך על עצמי,

להתעלם מעצמי, להתעלם מרצונותיי.

כוחות נפש אדירים נדרשו ממני כדי לספר לך מה מפריע לי..

אחרי שהבטחת שלוש פעמים לפחות לא לדבר על זה,

הבטחת שזה ישאר בינינו. ולמרות כל מה שכולם אומרים

אני מאמינה לך. אני מרגישה שאני יכולה לבטוח בך.

אתה דמות כזאת שכן אפשר לסמוך עליה.

ואני מקווה שלא תאכזב אותי.

בבקשה, אל תאכזב אותי.

בכל מקרה, דיברנו על הבעיה. ובמקום שתביא לי את הפתרון

אמרת לי לקבל החלטה. להחליט בעצמי מה עושים.

לדבר על זה? לשתף אותו?

שנדבר על זה ארבעתינו? או רק אני והן?

ומה יהיה אחר כך? האם הבעיה באמת תפתר?

או שנמשיך לחיות בשקר עם עצמינו?

יש לי עד יום חמישי להחליט, וכל החלטה יוצרת סוג של ''אפקט הפרפר'',

כל החלטה שאבחר תשפיע על ההמשך.

האם ההמשך יהיה טוב? האם המצב ישתנה?

או שבסופו של דבר אני אלך? כמו שקרה מקודם?

אני לא רוצה להישבר, אלא להוביל לשינוי.

יש בי את היכולת להנהיג למקומות חיוביים.

אבל... איך מתחילים מחדש?

למה בכלל החלטתי לדחות את הגיוס שלי בשנה שלמה?

מרגישה כמו מזכירה, מתייחסים אליי כמו לבת שירות, הבי''ס הדתי משפיע עליי בצורה לא טובה, הדרישות והסטנדרטים של המתנ''ס שאני לא מרגישה שאוכל לעמוד בהם, האווירה בדירה ובקומונה, ו...אני.אני זו שהשתנתי עם הזמן. כל זה גורם לי לרצות לפרוש ולהתגייס לצה''ל כמו בנאדם נורמלי.

אתחיל מהתחלה:

למה מזכירה? טוב, אחרי שבוע ששאפתי דבק לריאות, צילמתי, גזרתי, ניילנתי... וכל זה רק במסגרת בוקר - אני מרגישה שלקרביץ לא תהיה שום בעיה לקבל אותי. (במסגרת צהריים נוספו לכל אלה גם שעות של ישיבה מול המחשב, טלפונים, אימיילים..)

העובדה שלרוב האנשים בנשר אין מושג מה זה שנת שירות, ושאני משרתת בבי''ס דתי עם שתי בנות שירות, טוב - באתר אינטרנט של ביה''ס אני כתובה תחת הכותרת ''בנות שירות''. המסגרת בוקר שלי זו מסגרת ממוצעת של בת שירות, אבל אתם שוכחים שני פרטים מאוד חשובים: 1. יש לי גם מסגרת צהריים! 2.אני הולכת להתגייס לשנתיים שלמות בקרוב! אני ל-א בת שירות.

כל בוקר כשאני מתעוררת, אני מתלבשת, מסתרקת, לוקחת את התיק, לובשת חצאית מעל הבגדים ויוצאת החוצה - בזמן שאני מדליקה את המוזיקה בפלאפון, וג'יימי שר ''תראו כמה טוב...ישוע'' אני מרגישה כ''כ צבועה. מבחינת הבי''ס אני בת שירות חסודה/מתנדבת חילונית.אני לא זה ולא זה. אני לא יכולה לחלוק את האמונה שלי. כשתלמידי כיתה א' מתפללים ''ברוך שלא עשני גוי'' הלב שלי נצבט מחדש. קשה לי להיות מוקפת באווירה של דת, קשה לי להרגיש שאני משקרת, קשה לי לא להיות מי שאני באמת. והכי כואב זה שאני באמת אוהבת את הבנות שירות שם ואני מפחדת שידחו אותי אם אספר על האמונה. זכור לי משהו שהמנהלת אמרה ''אני מתפללת כל יום את תפילת המינים''. וואו, אני מפחדת שיגלו את האמת ואהיה מסולקת. למרות ש.. ''תדעו את האמת והאמת תשחרר אתכם''..

למתנ''ס בן דור יש סטנדרטים גבוהים. שזה גם טוב וגם רע. מה שכן, קשה לי לעמוד בסטנדרטים האלה. קשה לי להדריך קבוצה של כיתות ג' צווחניים יחד עם מדריכה בכיתה י' שלא מחוייבת לכלום. קשה לי לצרוח עליהם בפעולה, קשה לי להטיף לה מוסר בטלפון. אני מרגישה כמו אחת שנלחמת בשביל מטרה שאני לא מאמינה בה. אתר הנוער שצריך להיות מושלם - וממני נדרשת אסרטיביות,יכולת חפירה לאנשים,נדנוד.. אהעהעאההאה זו פשוט לא אני! עוד כמה מהפרוייקטים שלי: מרכז הדרכה וירטואלי ומרכז ההדרכה,ריכוז פרוייקט חונכות,חניכה של ילדה,קבלת שבת פעם בשבועיים, פרוייקטים וטיולים למד''צים.גם האווירה השמאלנית השוררת במתנ''ס לא משפיעה עליי טוב.

והדירה? אני שונאת להיות בה. זה כמו לגור בבית משוגעים/בית זונות/בית פתוח.דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: 11 וחצי בלילה. כל המיטות בסלון. האור דלוק. הטלוויזיה דלוקה. כל אחת עם הלפטופ שלה. ליד המיטה שלך יש שני אנשים לא קשורים שאחד מהם הוא ילד קטן שצורח על הטלוויזיה. ומחר בבוקר צריך לקום למסגרת בוקר :)

בלילה למחרת בא החבר של אחת הבנות. הוא נשאר כמה לילות. כמה ימים אחרי בא החבר של הילדה השניה.

לאן נעלמו העקרונות שלי?

הדברים שאמרתי שלעולם לא אתפשר עליהם?

הקווים האדומים שהצבתי לעצמי?

ומה עושים בסיטואציות כאלה?

-הפוסט לא נועד לפגוע באף אחד. לא בבנות קומונה שלי, לא בחברים שלהן, לא בסימה ובר, לא בביה''ס וצוותו, לא בעובדי המתנ''ס. סה''כ פריקה שהייתי צריכה לעשות.נפגעתם?גיליתם עליי משהו חדש? דברו איתי על זה. על תשמרו בבטן.-

היה לנו ערב קומונה היום עם ר', המלווה החברתי שלנו.

הוא ביקש מאיתנו להביע בדרך יצירתית למה בחרנו לעשות ש''ש.

כתבתי את הפזמון של by the power of your name

והיה כ''כ מבורך לקבל את התזכורת הזאת.

את התזכורת שאני כאן כדי לאהוב.

לאהוב את החניכים,

לאהוב את הבן של השכנה,

לאהוב את החברות קומונה,

לאהוב את אלוהים.

ולמרות שאתמול היה יום קשה,

ולמרות שבכללי קשה,

ולמרות שיש אתגרים ופיתויים,

ולמרות שאני מקבלת שיחות מטרידות מהחניכים,ונלחצת,

ולמרות שלפעמים אין לי כוח לכלום,

הכי חשוב זה לאהוב.

אם בלשונות בני אדם ומלאכים אדבר ואין בי אהבה הנני כמצלתיים רועשים

ואם תהיה בי מתנת הנבואה ואדע את כל הסודות ויהיה לי את כל הדעת ואין בי אהבה הנני כאין וכאפס

ואם תהיה בי מתנת האמונה ואוכל להזיז הרים לא יועיל לי דבר

האהבה סבלנית ונדיבה, האהבה לא תתפאר ולא תתנשא, האהבה לא תחשוב על טובת עצמה, האהבה לא תשמח בעוולה כי באמת שמחתה.

אהבה - זאת משמעות החיים האמיתית.

זאת הדרך האמת והחיים.

אין איש בא אל האב אלא דרכה.

אז הייתה לי עכשיו תקופה של ממש נפילה רוחנית כזאת..

בין היתר תקופה של כעס,טינה,חוסר הבנה,גאווה..

פשוט כעסתי על ו' כי הייתי בטוחה שהיא לא אוהבת אותי.

ממש נעלבתי עליה.

היום בבוקר בדרכי לנשר אני יושבת ברכבת וקוראת סמסים מעודדים ששלחו לי. אז אחד הסמסים היה מק' המקסימה.

ב26.12.2010 היא שלחה לי פסוק מתוך ה1 לפטרוס ה' 10: ''וֵאלֹהֵי כָּל חֶסֶד אֲשֶׁר קָרָא אֶתְכֶם אֶל כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָמִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, אַחֲרֵי סִבְלְכֶם הַמְּעַט הוּא יַשְׁלִים אֶתְכֶם וְגַם יְיַצֵּב וִיחַזֵּק וִיכוֹנֵן אֶתְכֶם.''

הפסוק הזה גרם לי לחשוב על השיר של  kutless - ''what faith can do''

והשורה הראשונה פשוט נתקעה לי בראש:

''Everybody falls sometimes''

וחשבתי לעצמי - למה אני כ''כ תקועה בתחת של עצמי?

אולי ו' מתנהגת ככה כי היא עצמה עוברת משהו?

ובמקום לחשוב רק על עצמי, אני זאת שצריכה להפגין אהבה - 

להתפלל,לשלוח פסוקים,לחבק ולחזק.

ואז פשוט נתקע לי פסוק בראש:

''שִׂנְאָה תְּעֹרֵר מְדָנִים    וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה'' משלי י' 12

חוסר אהבה מעוררת מריבות, סכסוכים כעס וכאב.

אבל על כל פשע, חטא, דבר שהוא לא בסדר - האהבה מכסה.

ובדיוק כמו שאהבתו של ישוע כיסתה על חטאיי,

אהבתי צריכה לכסות על הכעס והאכזבה.

ואז גלי אהבה ענקיים תקפו אותי.

אהבה לו',אהבה לק',אהבה לכל חבריי וידידיי,

העובדה שאלוהים אוהב אותי,

ואהבתו הנצחית..

וזה מדהים איך שאלוהים פועל,

ואיך שאכפת לו.

הוא טוב, והוא חי, והוא אמיתי.

כמו בכל שנה הנה שוב הוא הגיע - יום רבין.

ושוב אני שואלת את עצמי את אותה השאלה:

איך אני, אנסטסיה, בתור מאמינה משיחית, מתנחלת, מד''צית, ציונית, וישראלית אמורה להתייחס ליום הזה?

מצד אחד: אלימות! אלימות היא אינה פתרון, היא לעולם לא תהיה. שימוש בכוח לא (תמיד) מוביל למקום ששווה להגיע אליו.

מצד שני: ביום הזה בד''כ מגנים את המתנחלים, ''המתנחלים רצחו את רבין'', וזה מאין ''יום השמאל הרשמי של מדינת ישראל'', ביום הזה יש סוג של לגיטימציה להחדיר שמאלנות במוחם של התושבים, לשטוף את מוחם של ילדים קטנים, להחדיר דיעה מסוימת למוחה של אומה שלמה.

וזה לא בסדר!

מדוע לא מציינים כך את יום פטירתו של רחבעם זאבי? מדוע לא מדברים ככה על הרצח הפוליטי הראשון של גדליה בן אחיקם?

העם צועק ''כפיה דתית'' ובו זמנית תומך בשטיפת המוח שחוזרת על עצמה כל שנה.

כן, אני מזועזעת מהעובדה שאדם נרצח בגלל דעתו הפוליטית, למרות שמעולם לא הסכמתי עם דעתו, ואני לא מאמינה שאי פעם יהיה שלום (המשיח יביא עמו את השלום. אף אחד אחר לא יצליח. ויתור על אדמות בשביל מטרה שלא תתגשם הוא טיפשי לפי דעתי ומנוגד לרצון אלוהים.), אך לנצל את היום הזה ולרכב על הגל על מנת לעשות שטיפת מוח לעם? זה לא צודק!

אני מעריכה את רבין על כך שהלך עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו, למרות שהיו לו הרבה מתנגדים, למרות שאיימו לרצוח אותו, למרות שבאותה תקופה העם היה מאוד מפולג, ואני מאמינה שלי בתור מד''צית ומנהיגה שחיה בישראל ועובדת עם הנוער יש הרבה מה ללמוד ממנו - אבל לא אסגוד לאדם. לא אעבוד אליל. לא אשתף פעולה על פסטיבל השמאל הזה.

יהי זכרו ברוך - ומי יתן שזה לעולם לא יחזור על עצמו.