My journey to heaven

ערבוביה של רגשות.
מצד אחד אשמה. כ''כ הרבה אשמה. כל מה שקרה שם קרה בגללי. בגללי הילד נשאר בלי תרופות, בגללי המשפחה רעבה, בגללי ר' כבר לא איתנו.
מצד שני – ייאוש. ייאוש מהמצב שהיינו בו לפני, ייאוש כשאני מסתכלת לעתיד ומנסה לראות מה יהיה, ייאוש בעקבות מצב שהגעתי אליו – לכודה בפינה. משני צדדיי קירות, ומהצדדים האחרים המערכת, האחראים, חברות הקומונה, השכנה, החברים ו...אני עצמי.
מצד שלישי – פחד. ואני יודעת שאינני צריכה לפרט. כשאני יושבת והגוף שלי רועד, הידיים קרות, והפנים נפולות. הלב מתכווץ והרצון לברוח רק בוער יותר ויותר.
מצד רביעי – אי אמון. אני לא יודעת למי להאמין, אני לא יודעת במי לבטוח, אני לא יודעת אם ההחלטה שקיבלתי בפעם הקודמת הייתה נכונה או לא. אני לא יודעת אם כדאי לדבר אם מישהו או לא. האם מישהו באמת יכול לעזור לי? או שכל בקשת עזרה רק תחמיר את המצב?
ומצד חמישי – השדון הזה שלוחש בתוך אזני ''אמא ואבא צדקו. את טעית. לכי הביתה, לכי לעבוד. העולם הזה מבוסס על כסף. ערכים בעולם הזה הם מתים. פרנסי את המשפחה וככה כולם יהיו מרוצים ממך ואת תהיי בת טובה.'' – אבל העניין הוא, שבאיזשהו מקום אינני מאמינה לשדון הזה. אבל... האם יש איזשהו סיכוי שהוא צודק?

דברים שמעצבנים אותי בהתנהלות המתנ''ס:
אני מרגישה שמטילים עליי עוד ועוד משימות שאני לא יכולה להתמודד איתן.
לדוגמה: עד יום חמישי אני צריכה לסדר את כל האתר – משימה ממש בלתי הגיונית בהתחשב בכל שאר המשימות שיש לי.
הפרוייקט הכי חשוב לי כרגע הוא פרוייקט החונכות אך אני לא יכולה לבצע אותו כראוי כי יש לי משימות שפשוט מתנגשות אחת בשניה. מילא מרכז ההדרכה, אבל ביום חמישי – יום שבו באמת צריכים אותי כי יש חונכים בעייתיים באותו יום אני לא יכולה לעזור כי בין 17:00 ל19:00 יש את הכתיבת פעולה של המד''צים.
חוץ מזה, אני לא מרגישה שזה אפקטיבי שאני אעשה כמה משימות במקביל במקום להתרכז באחת או שתיים כי זו שיטה שלא מתאימה לכולם. לי נורא קשה להתרכז בכמה משימות במקביל, ואני פשוט לא מסוגלת. בביה''ס הייתה לי אותה בעיה עם המד''צים והבגרויות אז פשוט לא הייתי לומדת והייתי מתמקדת בדברים אחרים.
עוד משהו שמפריע לי זה שכל הזמן אומרים לי ''להתמודד'' ואני מרגישה שזו סוג של זריקת אחריות. איך אתם מצפים ממני להתמודד? לעזוב את הפעילות של נטע כל דקה כדי לבדוק איך הולך לחונכים? לעזוב את החניכה שלי כל דקה כדי לבדוק מי הגיע? בין פעולה לפעולה להתחיל לעבוד על האתר ואז יהיו לי שני פרוייקטים לא גמורים במקום פרוייקט אחד שעובד כמו שצריך? בריכוז חונכות – אתם רוצים שאני אבנה חדר נוסף לחונכים?
אני לא מבינה למה ללכת ראש בקיר. אני כן מנסה לעשות את המשימות ופשוט לא עומדת בזה.
וההרגשה שאני מקבלת מצוות המתנ''ס היא פשוט אטימות. יש עבודה – אז תעשי אותה.
זה נורא מעצבן אותי שרוב העבודות שלי משרדיות – לא בשביל זה הלכתי לעשות שנת שירות. אני מרגישה שהעבודות המעצבנות הקטנות האלה – לא רק שהן מהוות מכשול להגשמת המטרה שבאתי בשבילה ולסיום פרוייקטים כמו שצריך, אלא גם שהן מפריעות לי לממש את הפוטנציאל שלי.
אני מרגישה שכל המטרה היא להפיל עלינו עוד ועוד משימות ולא להסתכל על התוצאות אלא על איך אנחנו מתמודדות עם ריבוי משימות. ואני באמת לא מבינה מה הקטע בזה? אלא משימות שכל מד''צ בכיתה י' יכול לעשות. לא בשביל זה הלכתי לעשות שנת שירות.
אני כ''כ שונאת את המסגרת הזאת שמגבילה אותי ואת היכולות שלי. זה חינוך בלתי פורמלי אז למה זה מרגיש בדיוק כמו בית ספר?
אני לא רוצה שזה ישמע לא נכון – באתי לעבוד, לחנך, לעשות אבל נורא קשה לעשות משהו משמעותי כשהרבה אבנים קטנות תקועות בדרך.
המסגרת עצמה של המתנ''ס משגעת אותי, בבקשה תקנו אותי אם אני טועה ואם אני רואה את זה לא נכון, אבל אני למדתי בסמינרים להביא את החסרונות שלי ולמצוא מהם את היתרונות. חיסרון שקיים אצלי: אני חדשה במתנ''ס ולא מבינה איך דברים מתנהלים, אך היתרון שאפשר להוציא מזה הוא שאני יכולה להסתכל על המסגרת הזאת בצורה שונה – ומה שאני רואה זה מסגרת שפשוט לא מתפקדת כמו שצריך. מסגרת שבה מעבירים למדריכים פעולה על כבוד – ואיך יודעים שהמסר לא הועבר? כשהמדריכים צועקים כל הפעולה ולא נותנים למדריכות שלהם להעביר להם אותה, והמדריכות עוד על מדים. יש זלזול יותר גדול מזה? בסוף אותו הערב הם משאירים את המתנ''ס מטונף, המקום שאמור להיות הבית שלהם.והם מדריכים. אם כך נראים המדריכים מה יהיה עם דור ההמשך??
המתנ''ס עצמו משתף פעולה עם דברים מגעילים שנוגדים לגמרי אידיאלים ועקרונות שאמורים להיות ממוצעים בכל מתנ''ס: התנגדות ומיגור תרבות הצריכה והזנותיות בקרב הילדים בימינו, צמצום פערים כלכליים בחברה, וכד'. אז מה אנחנו משדרים להם כשאנחנו משתפים פעולה עם הדיסקו ריקו ודומיהם?
זה לא הגיוני שמביאים ילדים מהשכונה הכי קשה בנשר למקום אחד, אומרים להם לשבת יחד, ויוצרים כור היתוך של ג'יפה. במה זה תורם? פעילות ערכית אי אפשר להעביר להם אז הם סתם מעבירים את הזמן וזה מכלכל אותם עוד יותר. למה אי אפשר לעשות משהו שקצת יותר יעזור במצב הקיים – מודעון פתוח, יותר חונכות...
למה המתנ''ס עצמו יותר משקיע בחוגים שעולים כסף וחוגים שלא כולם יכולים להצטרף אליהם מאשר למסגרות שהילדים באמת צריכים? למה משקיעים בכתום תפוז ולא בחונכות לדוגמה? זה לא אמור להיות ההפך?
מלמדים את הילדים האלה להילחם על צדק חברתי, עקרונות, וכו' אבל משדרים בדיוק את ההפך.
זה כואב לראות את זה ואני בתור שינשינית באתי לשנות את זה אבל הבירוקרטיה, והמסגרת הזאת פשוט מגבילה אותי מלהביא שינוי אמיתי. וזה גורם לי, בתור אדם בוגר, לסלוד ממסגרת.
אני מאוד מקווה שהדברים שכתבתי יביאו לשינוי אמיתי ולא סתם יכתבו בתור קטע יפה. אני מקווה שאת הדברים האלה יקחו הקוראים לתשומת לבם ובאמת ינסו לשנות במקום להגן על המסגרת המתמוטטת הזו.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,
רודפים אחרי השמש,
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים,
אז מה את עוד חולמת?

חולמת לשנות.. להשפיע... להשתנות...
להביא משהו שמישהו אחר עדיין לא הביא...
להשאיר חותם. 

שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים,
אבן מתהפכת,
בלילות ובימים כולם כבר מדברים,
למה את עוד נשארת?

בגלל התקווה שמשהו ישתנה, בגלל שהאש עדיין לא כבתה.

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?

שיסרבו לי, שידחו אותי, שיגידו לי ''לא'', שיורידו לי את הביטחון העצמי.

אבל בעיקר? אני מפחדת מעצמי.

אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום...

האם יש לי את היכולות?

שנים הם שואלים, שנים לא מקשיבים,
שומרים הכל בבטן,
זה מצטבר וזה גובר וזה בסוף גומר,
על מה את מדברת?

לא מדברת. אני אחת מאלה...

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום...

יוצא שאת תמיד שותקת
אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל,
כל המילים שנעלמו
תמצאי אותן בחלומות של אחרים...

כן אה? בסופו של דבר אלה יהיו הם שיגשימו את החלומות שלי... שלי אין אומץ להגשימם.

שנים הם נפתחים ונשארים סגורים, נאחזים ברוח,
כל אסון רודף אחר, זה בא זה מדבר,
חוזרים לפצע הפתוח...

האם זה יהיה ככה תמיד?

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש,
ממה את מפחדת?
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר,
הביאי את היום...

יוצא שאת תמיד שותקת...

תמיד.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים,
רודפים אחרי השמש.

האם אני אשבור את המעגל?

כי גם ביום הכי חשוך אמצא לי קרן אור

ובמקום הכי מסוכן אני אמצא מפלט

וגשם כשהכי בודד לי הוא יארח לי חברה

וגם כשרע לי - טעמו לשפתיי מתק.

הוא שולח לי אותות וניסים כשאאבד אמונה

ובזמן היאוש הכי גדול הוא ישלח לי תקווה

ובזמן של רקבון ומוות הוא שולח לי חיים

כי ככה הוא... זהו אלוהים :)

תודה לאל!!

כשאת שינשינית... את עוברת מצבים שלא חשבת שתתקלי בהם ביומיום. לא חשבת שבגיל 18 תגורי עם עוד שתי בנות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו, וככה, במשך שנה שלמה תגורו יחד, תעבדו יחד, תבלו יחד, תצחקו יחד, תבכו יחד, תסבלו יחד, תתמודדו ביחד עם שפע ומחסור, כעסים וגחמות זמניות של המתנ''ס, עם השכנים ההזויים שיש לכן.

כשאת שינישינית בגיל 18 את צוברת כל כך הרבה נסיון, את הופכת להיות מורה, עובדת קרביץ, מזכירה, שוטרת, עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, רכזת, טכנאית מכונות צילום טלפונים ופקסים, ''בת שירות'' ו''מורה חיילת'' וכל זה עוד לפני שהתגייסת.

כשאת שינישינית חברייך מהבית (שאת רואה פעם בשבועיים) לא מבינים, מצד אחד, מה את עוברת אבל מצד שני מאוד מזדהים עם סיפורייך – הרי דברים דומים הם עוברים גם בצבא.

כשאת שינשינית את עוברת כל כך הרבה דברים, בכל כך מעט זמן. הלו''ז שלך כל כך עמוס, ולעתים את חושבת שלא תוכלי לשרוד את זה, לא תוכלי להתמודד עם זה, לא תוכלי – אבל את מתמודדת כמו גדולה.

כשאת שינשינית מצופה ממך לדעת לקבל החלטות, להרים את קולך, ליצור לעצמך אופי – כי אם לא, את פשוט לא תשרדי יותר.

כשאת שינשינית ההבנה שלך לגבי החיים משתנה, לפתע את רואה את הדברים בפרספקטיבה שונה, ואת רוצה לשנות את מה שאת רואה – ולעתים רבות נהיית מתוסכלת כשאין לך את האמצעים לעשות את זה.

כשאת שינשינית זה הזמן המושלם ביותר להתגבר על הפחד, להתמודד עם האמת וגם להוציא אותה לאור ולעזור לקומונה ולעצמך. ואת מסוגלת לעשות את זה. גם אם קשה לך ואת רועדת מפחד בשיחה מול המלווה קומונה – והלב שלך דופק במהירות האור, ואת עוצרת את עינייך מלהתמלאות בדמעות – אבל מצד שני את כן רוצה לבכות ולשחרר אבל פשוט לא מצליחה..

כשאת שינשינית את תתמודדי כמו גדולה, כי את שינשינית ואת יכולה להתמודד עם הכל.

שתהיה לכולנו המשך שנת שירות מדהימה (: