כס-המשפט של אלוהים
מאת: הוֹלִי מוּדִי
דבר העורך: לפני כאחת עשרה שנה פרסמנו את מראה החזון שלהלן, משום שהאמנו אז שהוא אמיתי ונובע היישר מלב אבינו שבשמים. החזון ניתן להולי מודי ב-28 בינואר 2000, והוא מתמקד בזירת התרחשות שכולנו ללא יוצא מן הכלל נחווה בקרוב, כולנו – מכל דת, גזע ולאום. לאחרונה קיבלנו בקשה מאחד מקוראינו, ובה הוא מציע שנדפיס את המאמר שנית. אנחנו מסכימים איתו. זוהי תחושת הנצח והייעוד, שמניעה אנשים כמו זאב פורת להחשיב הַכֹּל כְּהֶפְסֵד בתמורה לחיי נצח עם אלוהי ישראל ועם בנו, הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (מבוסס על פיל' ג' 8).
כס הכבוד הלבן
ראיתי את אדוני ישוב על כס-כבוד לבן ורב-ממדים. טור ארוך ארוך של אנשים התקבץ לפניו. אני עצמי עמדתי בצד והתבוננתי בדברים. מה שבלבל אותי מעט הייתה העובדה שהאנשים הללו היו חסרי פנים: צורתם הייתה מחוקה וחלקה. בכל פעם שאדם ניגש אל האדון, האדון היה פותח ספר ומקריא ממנו את פרטי מעשיו של אותו איש.
כולם החלו לזעוק ולצרוח
כל דבר, כל פרט ופרט נרשם ותועד, והאדון הקריא כל ספר מתחילתו ועד סופו. כל אחד מבני האדם בטור המסויים הזה נשפט על ידי האדון, ואז הוא הורשע ונידון לגיהינום. בכל פעם שהאדון אמר למישהו שהוא מורשע ונידון לגיהינום, האדם החל לזעוק, לצווח, לבכות ולהתחנן בפני האדון שייתן לו הזדמנות נוספת. גם לאדון עצמו זלגו דמעות על לחייו לשמע התחינות, אך הוא רק הניד בראשו, תוך שהוא מסביר לאדם שכבר היו לו הזדמנויות מרובות מאוד בעבר לחזור בתשובה ולחיות חיי-אלוהות למענו. וכך זה נמשך לאורך זמן לא מבוטל.
לבסוף, האדון הביט אלי ושאל: "מדוע אינך עושה דבר?".
במבוכה רבה שאלתי: "מה אתה מצפה ממני לעשות, אדון?".
ש"התפללי!", הוא השיב.
ואז אמנם התחלתי להתפלל, אך לא בלהט ועם כוונה. לאחר שעבר זמן נוסף, האדון שוב פנה אלי, והפעם עם הבעת דאגה, ואמר: "הביטי באנשים הללו. הביטי בהם היטב". וכשעשיתי כפי שהוא ביקש, ההתמקדות שלי השתפרה, והתחלתי לזהות במעורפל את פני האנשים: הם היו מכרים שלי. התחלתי להתפלל עבורם עם מעט יותר להט וכוונה. לאחר זמן מה נוסף, האדון שוב פנה אלי, והפעם עם הבעה חמורה אף יותר: "הביטי שוב באנשים הללו". עשיתי כך, והפעם כבר זיהיתי חברים ממש, לא רק מכרים רחוקים כמו קודם.
התפללי חזק יותר ועם כוונת יתר!
"את חייבת להתפלל חזק יותר, עם יתר כוונה", הפציר בי האדון. התחלתי להתפלל מעט חזק יותר, ועם יתר כוונה. אבל הטור הארוך עדיין היה שם, לפני אדוני, והוא עדיין המשיך להקריא לכל אחד מהם את פרטי חייו מספר חייו האישי, ואז הוא המשיך להרשיע אותם.
האדון פנה אלי שוב, אך הפעם בכעס. הוא עדיין בכה עבור כל נשמה ונשמה שהוא נאלץ להרשיע. "האם את בכלל מבינה או תופסת מה באמת קורה כאן?" הוא שאל, "הביטי!". ואז ראיתי חור גדול נפער לפתע מאחורי טור האנשים. הבטתי לכיוון הבור הענק הזה. נראתה ממנו חשיכה נוראה. ואז שמעתי זעקות, צווחות, צעקות וגניחות נוראות שבאו מכיוון החור. "לכי לשם והביטי מקרוב", אדוני פקד עלי. לא רציתי. ממש פחדתי, אך חשתי כאילו איזושהי יד דחפה אותי בגב, ואילצה אותי להתקרב לשפת הבור. כשהגעתי בעל כורחי לשפת הבור, הבטתי פנימה. ואז, בפחד נורא ובבעתה עזה, נסוגותי לאחור! יכולתי ממש לראות את הנעשה למטה, בתוך הבור השחור הזה פנימה. הוא נראה כמנהרה ארוכה מאוד, במורד ארוך ומתמשך...
היו שם להבות אש
יכולתי לראות בקרקעית הבור את ציבור האנשים מתגלגל, הומה וסוער. הם היו שם כל כך צפופים, עד שנדמה היה לי שכלל לא היה שום רווח ביניהם. מתחתיתו של הבור השחור הזה נראו גם להבות, ובוהַק לוהט בצבעי אדום-כתום. יכולתי להריח את הגפרית, וראיתי אש ולהבות. ממש חשתי בחום הלוהט של האש. ראיתי גם רימות וזחלים זוחלים על גופותיהם של האנשים שבתחתית הבור השחור. אף שהאנשים היו שרויים בתוך הלהבות והאש, הם לא אוּכְּלוּ על ידה! הם ניסו להביט כלפי מעלה, לכיוון פתח המוצא של הבור השחור.
ידיהם וזרועותיהם היו מורמות כלפי מעלה. הם נעו וזעו בחוסר מנוח, כמו גל ענק. והם לא הפסיקו לצרוח ולצווח. הם זעקו בתחינה לשחרור, להצלה, לגאולה ולרחמים. אך רחמים לא נמצאו שם. גם ישועה, גאולה, שחרור והצלה לא היו שם. ואז, בבעתה, פסעתי לאחור משפת הבור השחור והנורא הזה, בפחד ובייאוש!
כולם עמדו להיות מורשעים
פניתי לאחור, לאדוני הישוב על כס-הכבוד. הוא עדיין הקריא את הכתוב בספרים השונים. הפעם הצלחתי לראות ערימת ספרים שאין לה סוף, ניצבת לצד כס-הכבוד. ואז גם הבנתי וידעתי שכל אחד מן האנשים הללו, שהספרים נכתבו אודותם, אכן עומד להיות מורשע. הבטתי שוב בטור הארוך ללא סוף של אנשים שנקבצו יחד לפני אדוני, מחכים למשפטם.
הפעם הצלחתי להבחין בברור בפניו של כל איש ואיש. היו אלה פניהם של ידידיי, בני משפחתי וקרוביי! והם כולם הורשעו לנצח!
ראיתי כיצד הם מושלכים לתוך הבור השחור, ושמעתי אותם צורחים וזועקים תוך הנפילה מטה, במנהרה. אדוני פנה אלי, כשדמעות זולגות על לחייו, ואמר: "התפללי מיד, עכשיו!". אני עצמי התחלתי לבכות ולזעוק לאלוהים, שירחם על האנשים הללו. בכל פעם שמישהו מהם הורשע, רצתי לשפת הבור השחור, תוך ניסיון למשוך אותם החוצה ממנו. תפסתי ואחזתי את ידיהם וזרועותיהם, וניסיתי בכל כוחי להמשיך ולאחוז בהם. אך הם פשוט החליקו ונשמטו מאחיזתי. עשיתי כל שביכולתי והתאמצתי בכל כוחי למנוע מן האנשים הללו, שכה אהבתי, מליפול לתוך הבור השחור.
ש"עזבי, שחררי את אחיזתך בי", אמר לי האדון!
תוך מאמץ רב, פניתי לצד אחד ואחזתי באדון ביד אחת, ואת היד השנייה הושטתי למטה, לבור השחור, תוך ניסיון לאחוז באנשים הנופלים, כדי למשוך אותם בחזרה למעלה. "שחררי את אחיזתך בי", פקד האדון. "אך אם אשחרר את אחיזתי בך, אני עצמי אפול לבור", התקוממתי. "עזבי!", אמר האדון פעם נוספת. שחררתי את אחיזתי בו. ואז חשתי כאילו ידיים בלתי נראות החזיקו ואחזו בי. השתרעתי ליד פתח הבור השחור, הושטתי את שתי זרועותיי למטה, פנימה, בניסיון לאחוז בנופלים לתוכו. תחושתי הייתה כאילו אני בעצמי מתחילה להישרף מהאש והלהבות שבתוכו.
מפעם לפעם חשתי במשהו כמו "טֹפֶרות", ציפורני חיית טרף, שניסו לאחוז בי או לפגוע בי. ובאמת חשתי הן בסימני כוויות והן בסימני שריטות מופיעים על זרועותיי. בכיתי וזעקתי לאלוהים למען ישועתם והצלתם של אלה, אהוביי שלי. התחננתי בפני אלוהים שירחם על אלה שאהבה נפשי, ושלא ירשיע וידון אותם לגורל הבור השחור הזה
"הרבה יותר קל להתפלל עבור האובדים, כשהמדובר הוא באלה האהובים עלייך", אמר לי האדון, "אך זכרי דבר אחד: כל האובדים, ללא יוצא מן הכלל, הם אהובים שלי, אהובים עלי! אני רוצה שכל אלה היודעים אותי ומאמינים בי, יתפללו עבור האובדים שלי, עבור ילדי האובדים, בדיוק כפי שאת מתפללת עכשיו"
"אני מקים דור חדש של מפגיעים שיעמדו בפרץ עבור ילדי האובדים. המפגיעים הללו אכן יחושו את להט הקרב, ואת כאב הכוויות שייגרמו להם בעטיו. כוחות השאול יקומו נגדם וינסו לפגוע בהם. אך אני אהיה איתם ואוחז בהם לכל אורך הדרך... ועכשיו, האם את מוכנה להתפלל ?"
http://www.maozisrael.org/site/PageServer?pagename=maoz_Hebrew_0211#2
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
