My journey to heaven

כל הדברים שאני לא אעלה לפייסבוק עכשיו כי עדיין נשאר לי קצת כבוד עצמי, אבל כן, מרגישה קקה.

יותר מדי זמן ביוטיוב ופינטרסט.

(וזאת בדיוק הבעיה שלי. )

בגלל זה אני כל כך שונאת להיות בכנסים/קהילות/אירועים עם עוד הרבה מאמינים

וזה באמת יעבור ברגע שאחזור לבסיס. לפחות יעלם לזמן מה. ישכח, לא יעלם. אני באמת לא חושבת שזה יעלם מתישהו.

אז אני ברגילה וכל זה.

ביום שלישי נסעתי למ' לירושלים. יום ירושלים וכל זה. פאן. סוף סוף להפגש על אזרחי וכל זה. כבר כתבתי כמה שאני אוהבת את החברות שלי מהצבא?

אז נסענו להופעה של הראל סקעת. בתור אריאלניקית שלא יצאה מהבית עד י''ב בערך ואף פעם לא הייתה בהופעה שהיא לא ערב הלל הייתי נורא מופתעת שזו הייתה הופעה של שעה. טוב, היה די מדהים. הכרתי את רוב השירים. לא היו כל כך הרבה אנשים. והוא היה ממש חמוד: תקשר עם אנשים בזמן ההופעה, זרק בדיחות, דיבר, סיפר סיפורים קטנים. 

אחרי זה נסענו לגבעת התחמושת (עם עצירה של חצי שעה בתחנה מרכזית כדי להטעין את הפלפון המסכן שלי..). היה סיור שהבית היהודי ארגן (נפתלי בנט הוא זה שהדריך אותו) ו-וואלה, היה מאוד מאורגן. באו בסביבות ה3000 איש, ולמרות הכמות העצומה של האנשים חילקו מים, היו בתחילת וסוף המסלול קורסונים ושתיה חמה, סטיקלייטים, מפות ושירונים, לכל משתתף שנרשם נשלח סמס עם מספר טלפון לשעת חירום. היו אנשים אדירים! רוב האנשים שהגיעו היו דתיים לאומיים. כל הסיור שרו שירים, ובכללי היה שמח. גם ההסברים היו מעניינים, מרגשים, ערכיים. כשצעדתי עם כולם הרגשתי חלק ממשהו גדול. והלב שלי פשוט הודה לאלוהים על נאמנות להבטחות שלו, על שחרור ירושלים. אפשר לומר שדי התחברתי לימנית שבי (וכן, מבחינה מדינית אני ימנית.)

אחרי זה היו מיליון אנשים סביב בנט שעשו איתו סלפי. מ' ואני גם נדחפנו וכל זה. סיפרנו לו שאנחנו תצפיתניות ואמרנו שיבוא לבקר. הוא אמר לנו שהתפקיד חשוב וקשה, שנמשיך לשמור עליו. ואז גם אנחנו עשינו איתו סלפי ^^

אני יודעת שאני נשמעת כל כך ילדה קטנה בפוסט הזה אבל באמת שהיו לי יומיים חוויתיים שאני רוצה לזכור. שוב, כותבת לעצמי. מי קורא את זה כבר? P:

אחרי זה נסענו למ' והלכנו לישון (5 בבוקר וזה)

יצאתי ממנה ב4 בערך והלכתי לקנות לה מתנה בקניון. היו כל מיני סיבוכים עם המתנה שרציתי+סיבוכי אוטובוסים.. בסופו של דבר א' ואני ועוד חברות מהבית שלה הפתענו אותה בארוחת ערב שאמא שלה ארגנה. והיה ממש נחמד! היא בכתה מהתרגשות וכולנו בכינו איתה. 

היה באמת אדיר.

ועכשיו כשאני כותבת את הפוסט הזה בפייסבוק מתנהל דיון בין מאמינים על טבעונות. ואז אנשים מופתעים למה יותר כיף עם הלא מאמינים? אני באמת לא יודעת מה לחשוב על זה. ואם יש לי בכלל מאמינים בחיי שיכולים להיות מוגדרים באמת כחברים. ונכון שזו גם אשמתי. ונכון שאני רוב הזמן בצבא אז האנשים שאני איתם יותר בקשר הם הלא מאמינים, החברים מהבסיס. אבל וואלה, אלה גם אנשים שפחות שופטים אותך. שאת יכולה חס וחלילה לעשות טעויות לידם. נכון, הזהות שלי היא במשיח. והם לעולם לא יבינו מי אני באמת. ואני יודעת שהם זקוקים לישוע בשביל שיהיו שמחים באמת. וזה מבלבל. אני לא יודעת אם משהו ישתנה כשאני אשתחרר ואתחיל ללמוד. אני רוצה להיות בקשר איתן. למרות שכל אחת מאיתנו גרה בחור שונה. 

אחח.. מה יהיה?

אז ביום המיוחד הזה אני יושבת ומקשיבה לשירי זיכרון מסוגים שונים ומז'אנרים שונים. תוך כדי גולשת בפייסבוק, ונתקלת בלינק שפירסם אחד הבלוגרים האהובים עליי, לינק לכתבה שהוא כתב בעצמו. בזמן שאני קוראת את זה השיר שמתנגן ברקע הוא ''הבלדה לחובש'' (נשבעת שזה בא ברנדומליות מוחלטת!). 
בזמן שאני קוראת את זה עולות לי דמעות בעיניים. ומתחילות לרוץ המחשבות.

זה אירוני שמצד אחד החיילים שלנו, המפקדים, הקצינים, הסגל והחובשים הקריבו את עצמם באופן ישיר כדי להציל את החברים שלהם, את הפקודים שלהם, אנשים זרים לגמרי, בכדי להגן על המדינה שלנו. ומצד שני יש כל כך הרבה חיילים שכבר לא מחזיקים מעמד. שצה''ל שלנו הוא כבר לא כ''כ גדול וחזק, האשליה של ''האמיצים עם הבלורית והתום'' מתנפצת. אנחנו כבר לא כאלה אמיצים. החיילים שלנו (ובתוכם אני) כבר לא כל כך רוצים להילחם ולמות. המפקדים והקצינים שלנו רובם כבר לא היו קופצים על רימון בשביל להציל את המחלקה. החובשים שלנו לא היו מקריבים את עצמם בכדי להציל את הפצוע.

ואולי זה לא בגלל שהם לא רוצים, אלא בגלל שהמערכת הצבאית קורעת את הנשמה שלהם לגזרים? המערכת כובלת את ידיהם מול נערים פלסטיניים עם דוקרנים ביד - הם ידעו שאם יתגוננו יזרקו אותם לכלא. בכל יום הם מתמודדים על בקת''בים, אבנים, נשקים, סכינים ועוד סכנות כאלה ואחרות. ואסור להתגונן. נמאס כבר לשמוע על מקרים שבהם עוד חייל נהרג סתם ככה - כי נרדם באוטובוס, כי בטח במישהו מהעבודה שלו, כי נמאס לו.

ובכללי - דיכאון הולך חזק בצבא בימינו. ואני באמת לא מתפלאת למה. צה''ל לא דואג לנו. דברים בסיסיים כמו אוכל, רפואה, יחס. וכל כך חבל לי שזה ככה. 

שלא תטעו, אני בטוחה שעדיין יש גיבורים בצבא שלנו, ואני אישית מכירה לפחות קצין אחד שאני יכולה לקרוא לו גיבור - אבל בכללי? האשליה של הגבורה פשוט דועכת.

נכון, זה כל כך חשוב לכבד את המתים שבזכותם יש לנו מדינה, אבל אני מתחננת, תשמרו על החיים.