My journey to heaven

לפני כמה ימים הקריאות היומיות שלי התמקדו בספר התגלות ואני רוצה לחלוק דבר מרכזי שעלה מהקריאה...

''...אַשְׁרֵי הַקּוֹרֵא וְאַשְׁרֵי הַשּׁוֹמְעִים אֶת דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְשׁוֹמְרִים אֶת הַכָּתוּב בָּהּ, כִּי קְרוֹבָה הָעֵת... חֶסֶד וְשָׁלוֹם לָכֶם מֵאֵת הַהוֶֹה וְהָיָה וְיָבוֹא, וּמֵאֵת שֶׁבַע הָרוּחוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי כִּסְאוֹ, וּמֵאֵת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ הָעֵד הַנֶּאֱמָן, בְּכוֹר הַמֵּתִים וְעֶלְיוֹן לְמַלְכֵי הָאָרֶץ.
לָאוֹהֵב אוֹתָנוּ אֲשֶׁר בְּדָמוֹ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ מֵחֲטָאֵינוּ וְעָשָׂה אוֹתָנוּ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים לֵאלֹהִים אָבִיו, לוֹ הַכָּבוֹד וְהַגְּבוּרָה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים. אָמֵן. הִנֵּה הוּא בָּא עִם הָעֲנָנִים. כָּל עַיִן תִּרְאֶה אוֹתוֹ, גַּם אֵלֶּה שֶׁדְּקָרוּהוּ, וְיִסְפְּדוּ עָלָיו כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ. כֵּן; אָמֵן. "אֲנִי הָאָלֶף אַף אֲנִי הַתָּו", נְאֻם יהוה אֱלֹהִים, "הַהוֶֹה וְהָיָה וְיָבוֹא, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת." אֲנִי יוֹחָנָן ... הָיִיתִי בְּהַשְׁרָאַת הָרוּחַ בְּיוֹם הָאָדוֹן וְשָׁמַעְתִּי מֵאַחֲרַי קוֹל גָּדוֹל כְּקוֹל שׁוֹפָר ... פָּנִיתִי לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹל הַמְדַבֵּר אֵלַי, וּכְשֶׁפָּנִיתִי רָאִיתִי שֶׁבַע מְנוֹרוֹת זָהָב, וּבֵין שֶׁבַע הַמְּנוֹרוֹת כְּמַרְאֵה בֶּן־אָדָם עוֹטֶה מְעִיל עַד מַרְגְּלוֹתָיו וְחָגוּר חֲגוֹרַת זָהָב עַל חֲזֵהוּ. רֹאשׁוֹ וּשְׂעָרוֹ לְבָנִים כְּצֶמֶר לָבָן כַּשֶּׁלֶג, וְעֵינָיו כְּשַׁלְהֶבֶת אֵשׁ; רַגְלָיו כְּמוֹ נְחֹשֶׁת נוֹצֶצֶת שֶׁנִּצְרְפָה בַּכּוּר, וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים. בְּיַד יְמִינוֹ שִׁבְעָה כּוֹכָבִים; מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת חַדָּה, וּפָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ הַמְּאִירָה בִּגְבוּרָתָהּ. כַּאֲשֶׁר רְאִיתִיו נָפַלְתִּי לְרַגְלָיו כַּמֵּת, וְהוּא שָׂם אֶת יַד יְמִינוֹ עָלַי וְאָמַר: "אַל תִּירָא. אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהַחַי. הָיִיתִי מֵת וְהִנֵּה חַי אֲנִי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, וְלִי מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת. ''

(קטעים מתוך התגלות א')
בכללי, כל הפרק הזה וההמשך, המכתבים לקהילות, וכל הספר, כשהזקנים נופלים לקגליו, החיות מהללות אותו, הברקים, הברד השופרות והרעמים. כל זה גרם לי לחשוב על כמה הוא קדוש! האם יצא לנו לחשוב על התכונה הזו של אלוהים? אלוהים בתור אל קדוש, נבדל, שונה מכל דבר. יצא לכם לראות פעם שלג? כמה לבן ונוצץ ומסנוור הוא? במיוחד כשיוצאים מחדר חשוך. זה יכול אולי לדמות בקטנה עד כמה הוא נבדל מאיתנו. הוא בחר בנו, ניקה אותנו, וקרא לנו להתקדש. והדברים שמתוארים בספר התגלות קרובים מתמיד. אין לנו זמן להתעסק בשטויות!! כל התסבוכות העצמיות שאנחנו נוטים להסתבך בהן, באסות קטנות, התמקדות בשטויות. אין לנו זמן לזה! זה הזמן לדפוק ספרינט לעבר המטרה, להתקדש, להתמקד בו, להכין את כלתו (שכן, זה אומר לבנות אחד את השני במקום כל השטויות שאנחנו מתעסקים בהם). רובכם נמצאים עכשיו בחופש הגדול. מצד אחד זו ממש ברכה כי יש לכם מלא זמן פנוי, מצד שני זה יכול להיות לא טוב אם נותנים לזמן הפנוי הזה לנוון אתכם. עשו החלטה: איך אתם מנצלים אותו? האם תוכלו לנצל כל יום ויום בהתקרבות לאדון? התקדשות? וגם מי שלא כ''כ בחופש ואין לו זמן: זה עדיין בחירה שלנו מה אנחנו עושים עם החיים שלנו. די. נגמר הזמן למשחקים.

ובנושא אחר:

בשבת הזו החלטתי לשמור שבת לראשונה בחיי. תמיד חשבתי את השבת ליום מיוחד, ככה גם אלוהים מציג אותה, ועיצבן אותי שאף פעם לא שמרתי שבת. סה''כ כל המצוות שאלוהים נותן לנו הן לטובתינו, בשביל לברך אותנו. אחת מהן היא השבת. הדגש שלי לשבת הזו היה לכבות את המחשב והפלאפון כי הם סתם עושים לי כאב ראש כל הזמן אם זה בבלאגנים בפייסבוק, אם פיזית כאב אש ע''י זה שזה מנוון לי את השכל. גם היה לי נוח שאף אחד לא יוכל להשיג אותי. שאני אוכל באמת לנוח. אז כיביתי את הפלאפון והמחשב, החלטתי גם לשמור מבחינת החשמל בכללי אז השארתי מנורה קטנה שתהיה דלוקה בחדר כל השבת בשביל שאוכל לקרוא. וגם את האור במקרר כיביתי. הקושי הגדול היה שהמשפחה לא שומרת והמוזיקה של אחי התנגנה כל השבת. אבל חוץ מזה באמת הרגשתי שניצלתי אותה כמו שצריך - באמת נחתי! נפגשתי עם עוד אנשים מאמינים שנוטים לקטע של היהדות. קראנו את פרשת השבוע (המדהימה, דרך אגב), דיברנו עליה, אכלנו יחד, התפללנו. אחרי זה נפגשתי עם עוד אנשים שלא נפגשתי הרבה זמן. כשחזרתי הביתה קראתי עוד קצת והשבת כבר כמעט יצאה. נראה לי שאני מאמצת את ההרגל הזה אבל אני גם לא רוצה שזה יוטה לקיצון כי השבת נועדה לאדם ולא האדם לשבת. ואז יהיה לי גם תירוץ לעשות את אותם הדברים שאני פחות אוהבת שלוחצים עליי לעשות בשבת ;) 

מחר חוזרים לצבא לעוד שבועיים. 

ובנושא אחר לגמרי:

7 שנים לבלוג!!!!!!!!!!!!!! וואו.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום... 

טוב, אז בסוף כן הלכתי אתמול.

מה אני אגיד? היה בדיוק כמו שהיה לפני שנתיים. בדיוק אותן הסיבות שבגללן עזבתי.

ההרגשה הייתה שהלכתי במעגל כל השנתיים האלה ובסוף חזרתי לאותה נקודת המוצא.

חיוכים מזויפים, ישיבה בשורות, הרגשת החוסר שייכות המטורפת (די קשורה לעובדה שאני לא משהו ברוסית ולא משהו באנגלית..)

האם יש דלתות פתוחות אחרות עכשיו?

קצת איבדתי עכשיו את התמימות שאני אצליח לשנות משהו מבפנים. אבל גם השיטה של לבנות משהו חדש לא באמת עובדת.

אני די מיואשת. אני לא רוצה רוצה שזה יהיה סוג החיים שלי - לעשות משהו בגלל המוסכמות החברתיות, כשאני לא מסכימה עם זה. להפוך לרובוט. ואני מרגישה שהכל בחיים האלה מנסים להפוך אותי לרובוט של המערכת: הצבא, הקהילה, המשפחה, החברה. 

היה לי טוב במסע נדודים שלי.. אולי אני אצא לעוד אחד?

אני לא כ''כ יודעת מה לעשות עם עצמי... טוב, אז הגעתי למסקנה שאני צריכה קהילה. מה עכשיו? מצד אחד נורא קל להקטין ראש ולומר שאין לי כל כך אפשרויות. מצד שני יש 1001 אפשרויות מכל מיני סוגים... אבל בתכל'ס אני עדיין לא בטוחה מה אני חושבת על הנושא. אני לא חושבת הצד המיינסטרים של האסכולה, אבל גם לא כמו הצד הקיצוני שמנגד. אז אזרתי אומץ. לנסות לחזור למקום שברחתי ממנו למרות שה''סימן'' שביקשתי לא התגשם. ביקשתי מי' וו' לבוא איתי והן הסכימו. הלחץ, הפחד, התחושה המשתקת הזאת, החונקת, שהציפה אותי אתמול כשחשבתי על זה. ועכשיו הן הבריזו. לא הפתיע. טוב, אז אני לא אלך. אז לאן חזרתי? מה אני עושה עם עצמי? ולמה אני כל כך מפחדת? אני מרגישה שאני גוועת לאט לאט. גם אין לי כוח לחבוש שוב את כל המסכות, התירוצים, החיוך המזויף, ''כן, הכל בסדר, קצת נעלמתי בגלל הצבא''. חחח בדוק. נעלמתי כי זה לא נראה לי. זה למה. מה נכון?