My journey to heaven

כשיכור מיין באותו לילה צעקת

''אני נשבע להגן ולשמור!''

אל תוך מבטה בשבי נפלת

אל זאת שהכניסה לחייך אור

והיא תמימה וטיפשה כשיה

למילותיך בחרה להאמין

ונתנה בשבילך את כל כולה

כי הבטחת שתהיה שם תמיד

והנה על לחיה עוד דמעה עגולה

אבל היא תהיה חזקה

אבל אתה אידיוט ובשבילך זה נגמר

כי אפשרת לאוצר לחמוק בין ידיך

ילד, להבא תדע

השכל קצת עלם, החכם.

בשביל להחזיק את היקרה מכולם

דע שהבטחות צריך לקיים.

גיליתי את השיר הדי עגום הזה לפני כמה ימים. אתם לא מבינים אפילו כמה שהוא מרטיט לי את העצבים הגם-ככה-רעועים-בזמן-האחרון שלי.

חזרתי לבסיס אחרי רגילה די עגומה בבית. הייתי כל השבוע די לבד. נכון שמדי פעם נפגשתי עם ת' ור' אבל ההרגשה הכללית הייתה עגומה ביותר.

ובבסיס ההרגשה העגומה רק גברה. באמת שכבר נמאס לי לבכות. ניסיתי לכתוב להן וחלק אמרו שכן, נדבר, נפתור את זה. אבל מישהי אחרת שהייתה כל כך חשובה לי פעם בחרה להתעלם. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם זה. אני כותבת סטטוסים מטומטמים כי אין לי עם מי לדבר. אני מחפשת מוזיקה, ציטוטים ותמונות בנושא באינטרנט כי אין לי עם מי לדבר. אני חופרת בזמן האחרון בפוסטים עצובים כי אין לי עם מי לדבר. ובנוסף לכל הצטננתי בטירוף השבוע בבסיס. וזהו. היום חזרתי הביתה וזה נחמד שהמשפחה שלי בבית ודואגת לי. אבל אני יודעת שלא אוכל לספר להם מה באמת עובר עליי. ועכשיו כולם ישנים ואני יושבת לי במחשב. וכהרגלי נכנסתי לפורטל סטודנט של אורנים וכל הקטע הזה כל כך מפחיד אותי. השמות של השיעורים שאני אלמד נשמעים כל כך בומבסטיים וזה כבר מעלה פחד. וזה בלי לקחת בחשבון את העובדה שאני הולכת לעבוד תוך כדי (וכנראה משמרות לילה), ושיש לי כל כך הרבה דברים לסדר לפני ובזמן הלימודים. ואני לא יודעת איך אני אסתדר עם המצב ימשיך כמו שהוא ממשיך עכשיו. כל כך לא בא לי על זה... אבל גם לא בא לי על שום דבר אחר. אני פשוט רוצה לשכב מתחת לשמיכה ולקרוא ג'יין אייר (התאהבות חדשה בדמות דמיונית: מר רוצ'סטר. L: ) ולא לקום. זהו. סיימתי לפרוק בינתיים. אין שום דבר חדש. :(

 הממ, האמת שאני בהתלבטות אם למחוק את ה''דברים שאני חייבת לעשות לפני שאני אמות''. כאילו, אני לא כל כך מאמינה שאני אעשה אותם אי פעם. ואני לא יודעת אם החוסר אמונה הזה נובע מבגרות מסוימת או מסתם יאוש - או שילוב ביניהם.

אני סתם תוהה.. אם מישהו היה בא ורוצח אותי באמצע הלילה חס וחלילה, אם משהו היה קורה לי השבוע, אם הייתי נלכדת או שרויה במצב שבו אני לא יכולה להזעיק עזרה.. תוך כמה זמן היו מגלים אותי? אני לבד בבית. נכון, ר' או ת' היו שולחות הודעה או אפילו מתקשרות, השאלה היא אם מישהו היה מתחיל לדאוג, בא לבדוק מה קורה? אני חושבת שלא.

התסריט הזה רץ לי בראש עכשיו (כן, אני יודעת שאני לא הכי שפויה): ביום שלישי אני לא חוזרת לבסיס. מרימים כמה טלפונים, אני לא עונה. מנסים להתקשר להורים שלי בחו''ל. אין להם מושג מה קרה. אחרי כמה ימים באה אחת המפקדות לבית שלי. דופקת בדלת. שקט. ריח מזעזע מעבר לדלת. מנסה להתקשר אליי שוב. אין עונה. מנסה עוד פעם לדפוק, לזמזם, אבל שום דבר לא קורה. מתקשרת לממונים עליה וחוזרת לבסיס, חושבת על המחבוש שהחיילת שלה הולכת לחטוף על הנפקדות שלה. למחרת אחי חוזר מהצבא. פותח את הדלת והמראה מזעזע. תוכן הפח מפוזר על הרצפה - כנראה שהכלבים פיזרו את זה. הכלבות מוטלות היכנשהו, ללא רוח חיים. לפתע החתולה נכנסת מהגינה, נראת רזה וחלושה. הוא נכנס לחדר שלי ומגלה את זה...

כן. אני באמת פסיכית.

אבל זו באמת תהיה כזאת. אני לא חושבת שיש מישהו שבאמת ישים לב אם אני אעלם. האם אני עד כדי כך שקופה? האם מישהו רואה אותי? האם מישהו שם לב אליי? האם מישהו רוצה להכיר אותי יותר? לגלות מי אני באמת? האם אי פעם יהיה בעולם הזה מישהו שיהיה לו אכפת? מישהו שאני באמת יכולה לבטוח בו? מישהו שאני יכולה לספר לו את כל הדברים האלה?

האם אי פעם אני אצא מהתחושה הזאת? אני לא רוצה לקרוא לזה דיכאון כי זו מילה קצת כבדה, ותמיד נראה לי ילדותי לקרוא לבעיות הקטנות שלי דיכאון, אז אני לא אקרא לזה ככה. האם אי פעם אהיה באמת מאושרת? האם אי פעם אוכל להגיד ''הכל באמת בסדר'' אם חיוך אמיתי לשם שינוי? בלי לשקר כל פעם מחדש? האם אי פעם אוכל להיות כנה עם מישהו לגמרי? בלי להתבייש במי שאני? עם קבלה עצמית עצומה? עם ביטחון עצמי, עם ביטחון בזהות שלי? האם אי פעם יהיה באמת בסדר?

סתם תוהה.. אם פתאום הייתי נעלמת, האם מישהו היה מרגיש?

אתן יודעות מה? אני ויתרתי. ניסיתי לעשות משהו יותר עמוק, ליצור משהו שהוא מבוסס על משהו קצת אחר. כל הזמן הזה חיפשתי משהו אמיתי. אבל פעם אחר פעם זה הוריד אותי למטה. אז בסדר, אני בחרתי לותר על המשהו מעבר. בחרתי להתפשר. בסדר, אז נהיה על ברירת מחדל. כן, זה הפסד מטורף של כל הצדדים המעורבים בסיפור, אבל זה בסדר. זה לא חייב להיות עמוק אם אתן לא רוצות. זה בסדר, נשמור על קשר בווטסאפ כמו שאתן כל כך רוצות. נדבר מדי פעם. ופעם בהמון זמן נפגש ונצחק ונחייך כאילו שהכל בסדר. כי גם זה בסדר. זה לא חייב להיות יותר מזה. אני מאוד רציתי ועדיין מאוד רוצה שזה יהיה יותר מזה אבל האמת שכבר אין לי כוח להילחם על זה. אני אוהבת אתכן מאוד מאוד אבל אין לי כוח למשחקים האלה יותר.

ואתן - האחרות, גם עליכן ויתרתי. גם איתכן עשיתי את אותו הניסוי ופשוט הבנתי שדחיתן אותי מעליכן. זה לא שאני חופרת כבר כמה חודשים על השבוע הספציפי שיהיה לי בו בית ריק. הבטחתן הבטחות ריקות מתוכן ושכחתן אותן. והשבוע כשאני בוכה מכאב חצי מטר ממכן אתן לא שמתן לב אפילו. במקום זה קבעתן תכניות וים וכיף ובחרתן שלא לשתף אותי. שזה בסדר גמור. תעשו מה שבא לכן אם החיים שלכן. אני פשוט לא מבינה למה כל השירות הצבאי שלי אני משקיעה בקשר איתכן ובסוף מקבלת זין. וואי סוף סוף כתבתי את המילה הזאת שישבה על לשוני כל כך הרבה זמן. רציתי כל כך שזה יהיה נצחי, אבל הבנתי שעוד כמה חודשים זה יגמר. אין לי כוח להמשיך לנסות.

אני לא מבינה למה כל הקשרים שלי נגמרים בהתפשרות או פשוט נגמרים.

אבל יש גם אותך. כמה עברנו ביחד אני ואת. אני זוכרת את כל אותן השנים שזה לא היה ככה אבל ככל שהזמן עובר ואנחנו מתבגרות אנחנו מבינות כמה שזה רק אני ואת בעולם הגדול והאכזרי הזה. את לא מבינה אפילו כמה שאת חשובה לי, כמה שאני אוהבת אותך. אני מפחדת לאבד גם אותך כי אם כל חברות אחרת שנחרבת לי אני מבינה יותר ויותר שזה כנראה משהו בי דפוק. אני זאת שלא מצליחה להחזיק חברים, שמשהו בי מבריח את כולם. האם זו השאיפה לחברות בלתי מתפשרת? לנאמנות? אז כן, יש אותך. ואהובה שלי, את עומדת בסטנדרטים מעל ומעבר. אני מכירה אותך כבר 9 שנים ואנחנו משתבחות כמו יין. אני יודעת שגם אם שתינו נעבור שבועיים או יותר קשים אנחנו אחרי זה נדבר כאילו שום דבר. את תמיד תתמכי ותנסי לעזור, וגם אני אתן בשבילך הכל כי את כל כך שווה את זה. אז את יודעת, אני לא מפחדת לאבד אותך כי אני יודעת שאת עשויה מחומר אחר. מה שכן, אני אשמור על החברות איתך מכל משמר. אני אשקיע ואוהב ואטפח. ועוד 60 שנה נשב יחד בכיסאות נדנדה ונקרא ''הארי פוטר'' מישהו יעבור לידינו וישאל ''After all that time?'' ואנחנו נחייך אחת לשניה ונלחש ''Always''