וואו, לא חשבתי אי פעם שאכתוב את הסיפור האישי הזה ואחשוף אותו , אגרום לעצמי להיחשף ולהתפשט מול כולם . 

עוד שבועיים אני פוגשת את הלהקה ששינתה לי את החיים , הצילה אותי והיוותה עבורי מקום מקלט . זה הסיפור שלי עם טוקיו הוטל.

לא ארחיב ואפרט על האירועים שעברתי בתקופת ההתבגרות לעומק, אבל עברתי תקופה קשה, הבית עבר תקופה קשה, תקופה של התעללות נפשית קשה , ריסוק תחושת הבטחון העצמי והבטחון בבני אדם , תקופה שעברתי שהייתה כל כך קשה שהייתי נערה מתבגרת מאוד סגורה חסרת ביטחון ובעלת מחשבות אובדניות אין סופיות. התקופה בה הרגשתי הכי לבד בעולם . 

במהלך החיים כולנו עוברים דברים קשים ומתמודדים עם החרא של החיים בדרכים אחרות, חלק בוחרים להכהות את הכאב, לטשטש אותו , לברוח , להיעלם .. בזכות ההיכרות שלי עם טוקיו הוטל היה לי מקום מפלט. יש כאלה ששותים , שמעשנים , שדופקים תראש, אני בחרתי להיאבד בתוך המוזיקה שלהם , הפנתי את כל תשומת ליבי , מחשבותיי והזמן הפנוי שלי - ללהקה הזאת. אובססיה מטורפת , הדבר היחיד שנהגתי לדבר עליו והדבר היחיד שהיה מעסיק אותי. לשם ברחתי , השקעתי את כל האנרגיה שלי בהם ובעשייה שקשורה אליהם. כל פעם שהרגשתי את הכאב שמתי אוזניות , הכנסתי דיסק לדיסקמן (אשכרה) והייתי נעלמת . 

בזכות התקופה הזאת , בזכות הלהקה הזאת והרבה גם בזכותי , הכרתי קהילת מעריצים אדירה , פגשתי חברות טובות שעד היום אני בקשר איתן , הבאנו את הלהקה הגרמנית לארץ, הכנסנו לראשונה למגמת השפות בתיכון רבין אילת את השפה הגרמנית עקב עקשנות שלנו ללמוד את השפה בשביל להבין את מילות השירים (עד היום לומדים גרמנית בבית הספר ומתקיימות משלחות של חילופי תלמידים בזכותנו) הגענו לתקשורת לחדשות לעיתונים , קהילת המעריצים הכי מדהימה ונחושה שקיימת- ובנינו הכל מאפס. עם חלוף השנים נשארתי נאמנה תמיד ללהקה שהייתה יותר מ״פרצופים יפים״ בשבילי, דאגתי לעקוב , לקנות כל אלבום וכל דבר שיצא. בגיל 13 - 15 שעות בשמש של תל אביב הביאו אותי לשורה הראשונה בהופעה שלהם, בגיל 16 - 16 שעות בשלג של דנמרק הביא אותי לשורה השנייה בהופעה בקופנהגן. עברתי המון חוויות טובות בגלל האהבה שלי אליהם. המילים של השירים שלהם החזיקו אותי , חיזקו אותי והפכו אותי לשי-לי של היום. 

חזקה יותר, בטוחה בעצמי וביכולותיי וגאה בזה שאני יכולה להרים את הראש ולהיות אדם טוב יותר. בזכותם והרבה בזכות עצמי.