בינתיים

כשאהוד לא בסדר, או כשאנחנו עוברים תקופה קשה, אני בדר"כ לא מספרת על זה לאנשים. 

העניין הוא שברוב הזמן כל-כך טוב לנו ביחד, והוא כל-כך מושלם בשבילי, שאני לא רוצה ללכלך את המחשבה של אנשים לגביו. זה קצת דבילי, אני יודעת, אבל אני אוהבת שאנשים יודעים כמה הוא בחור טוב (כי הוא כזה) ואני לא מוכנה להיות אחראית להרס התפיסה.

אבל לפעמים יש לנו תקופות קשות יותר, כשהעולם, העבודה, הלחץ, משתלט על נתח גדול מדי בנו ואנחנו בעיקר רבים, ומכוון שסגנון המריבה שלנו הוא סגנון כ"כ שונה (אני צועקת, הוא שותק.), אנחנו רבים על הריב, וגם כשכבר מפסיקים לריב, הזוגיות שלנו צריכה תקופת החלמה.

אולי בגלל שבדרך כלל מדהים לנו ביחד, התקופות הקשות הופכות קשות יותר.

בשבילי, שאומרת "אני אוהבת אותך" כחמישים פעם ביום, תקופת ההחלמה קשה כי היא דורשת ממני לשחק משחק מסוים. הרי לפעמים כל מה שאתה צריך זה לשמוע "אני אוהב אותך" ו"גם אני אוהב אותך" פשוט לא מספק את הסחורה, אם תרצו - זה מטפל בסימפטומים אבל לא בבעיה. אז אני צריכה לשתוק (שזה דבר קשה מנשוא גם בימים רגילים), כדי שזה יבוא ממנו, ואני צריכה לשתוק מספיק פעמים, בשביל להבריא.

(אני חשה צורך קל להתנצל על הדימוי הדביק/מפגר. אז קבלו את התנצלותי, אבל אין לי ניסוח טוב יותר.)

אני תמיד אומרת שבכל מערכת יחסים, גם הכי טובה שיש, יש תקופות קשות. ולמרות שמישהו לאחרונה הפנה את תשומת ליבי לכך ש"מה לעזאזל את יודעת על מערכות יחסים?" אני עדיין חושבת שזה לגיטימי, כל עוד יודעים איך לצאת מהן ומה ללמוד מהן, ובינתיים נדמה לי שאנחנו עושים עבודה טובה ביחד.

עכשיו אנחנו בשלב הזה, שבו אנחנו מדברים כאילו הכל בסדר, או יותר נכון - הוא מדבר כאילו הכל בסדר (או יותר נכון, לא כאילו, מבחינתו הכל בסדר), ואני עוד מדי פעם נזהרת במילים שלי, שותקת ונעלבת עם עצמי. 

אם אני אגיד לו שיומיים הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, הוא בהתחלה ינסה להזכר אם הוא באמת לא אמר וזה יעצבן אותי "כי אם אני אומרת לך שלא אמרת, אז זה כי שמתי לב ואני לא ממציאה דברים ואני לא מבינה איזה אינטרס יש לי לשקר", אח"כ הוא יסביר לי שהוא מאוד מאוד אוהב אותי וזה יספק אותי, אבל עדיין תישאר לי הצביטה על זה שלא היה שום דבר שעורר בו את הרצון להגיד את זה. אני גם יודעת שההמתנה בסופו של דבר משתלמת, וכשזה יבוא ממנו זה יעשה לי טוב והכל יחזור להיות כרגיל גם אצלי.

אבל עכשיו, כשאני מרגישה שאני משחקת משחקים עם בן אדם שאני אוהבת כבר כמעט חמש שנים, שאומר לי גם במהלך הריבים הכי קשים בנינו, שבלעדיי הוא לא היה מגיע לרבע ממה שהוא היום, שמבחינתו משפחה זה אני והכלב, זה מדכא אותי.

היום שמעתי שיר שגרם לי לבכות (והותיקים פה יודעים שלגרום לי לבכות זה לא באמת כזה קשה), שיר אהבה, שגרם לי להבין שבזמן האחרון אני לא מרגישה מיוחדת. 

ותמיד הרגשתי מיוחדת, הרגשתי שאני שונה, גם כשזה היה לרעה, זה הדבר היחידי שהיה לי להגיד על עצמי, שאני לא אותו דבר. בשנה-שנתיים האחרונות הוא גורם לי להרגיש שאני אותו דבר, וכשתרגמתי לעצמי את התחושה שהולכת איתי למילים זה הכאיב לי נורא. מכל האנשים בעולם, הוא לא זה שאמור לגרום לי להרגיש מיוחדת?

כשהיינו בערך חצי שנה ביחד הוא התקשר אליי, הייתה לו נסיעה ארוכה לדרום ובדרך הוא שמע את "היא לא דומה" של ארקדי דוכין, הוא לא מת על השיר ובדר"כ מעביר אותו, אבל לא היה מסוגל להעביר כי כל הזמן ראה אותי לנגד עיניו.

אבל יש לי מודעות חזקה לזה שאני פסיכית, ושהתחושה הזו היא אצלי ולא באה ממנו. ואם אגיד לו שהוא גורם לי להרגיש לא מיוחדת, אז הוא יסביר לי שאם הייתי כמו כולן לא היינו ביחד, שהוא אוהב אותי ושאני מפגרת. אבל זו עדיין תחושה וקשה להשתחרר ממנה.

אני גם אגיד לו את זה בטח, אם עדיין ארגיש ככה, בעוד שבועיים-שלושה, כשתקופת ההחלמה תיגמר. כי לאט לאט אנחנו מתחילים לחזור לשגרה הטובה והאוהבת שלנו, ושיחות כאלה עדיף לנהל לא קרוב מדי למריבות ולחוסר הפרופורציה שהן מכניסות לרגשות שלנו. אלא לנהל ממקום נקי, כשקל יותר להבין אחד את השני.

(ובכלל, מה כל כך רע בלהיות אותו דבר?)  

והכל בסדר, אל תבינו אותי לא נכון, אני עדיין יודעת שיום אחד הוא יהיה האבא (הנהדר) של הילדים שלי, אני אוהבת אותו ומחייכת כל פעם שאני מדברת עליו. אבל כשהכל בסדר, נותנים לחיים להמשיך להתנהל במסלולם ולא מרגישים את הצורך לעצור רגע, לכתוב בבלוג, כי אין שום דבר חדש לכתוב, וזו לא הפעם הראשונה (וסביר שלא האחרונה) שאני אומרת שבבלוג אני נזכרת בעיקר כשעצוב לי. אז למעשה חוסר הכתיבה שלי הוא דבר נהדר, כל פוסט שלא נכתב הוא יום שבו הכל בסדר איתי. 

(וגם כשנכתב פוסט, בסופו של דבר, הכל בסדר.)