בינתיים

פעם חשבתי שהדכאון שלי נובע מזה שאני מיוחדת

היום אני יודעת שאני אותו דבר

זה לא מה שמדכא אותי, אבל זה לא עוזר.

מצד שני, גם לחשוב שאני מיוחדת לא עזר.

חשבתי שיצא ממני בסוף משהו טוב, שהכל זה דרך לאיזו מטרה שתגרום להכל להראות הגיוני.

היום אני מבינה שאני עצלנית מדי מכדי להשיג איזו מטרה, וגם אם לא הייתי עצלנית - מה אותה מטרה שאני מנסה להשיג?

חזר לי הדכאון.

זה מבאס, כי כבר שכחתי איך הוא מרגיש. פעם הייתי בתוכו, היו ימים טובים מדי פעם, אבל הוא היה הרוב. אחר כך, הדכאון היה מגיע ליומיים בשבוע, ובשאר הכל התנהל כרגיל, באיזשהו שלב הוא נעלם. 

לא ידעתי להבחין שאני לא בדכאון, הוא פשוט לא היה שם, הוא לא היה נוכח בחיים, לא היה משהו שיש לדבר עליו, להתייחס אליו. ואז יום אחד קמתי בבוקר ולא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שהייתי בדכאון.

וככה התנהלתי, כבר המון זמן, לפחות נראה כמו המון זמן, בתוך שגרה של חיים טובים. מדי פעם הייתי עצובה, הייתי מבואסת, לפעמים הייתי מבלה אפילו בתוך יום של באסה, שקשה להגדיר אותו בתור דכאון, אבל נגיד ואפילו אחת לכמה חודשים היה יום של דכאון. אבל זה היה היוצא מין הכלל, מדי פעם נזכרתי שפעם הייתי כל הזמן עצובה, כל הזמן עם מועקה, עוצרת בכי עד שהמאחורה של העיניים כואב, הגרון שורף, ומחייכת. היה קשה לי להזדהות עם ההרגשה הזאת, כי כשאתה לא בפנים, אתה לא בפנים.

אבל כשאתה בפנים, אתה בפנים.

ואם בגיל 17 את יכולה להגיד לעצמך שזה כולם, זה ההורמונים, זה השונות. בגיל 25 את מבינה שאת כמו כולם, וזה סתם עניין של כימיה.

ואני יודעת מה הפסיק את זה אז, זה יתרון אחד שיש לי היום. אני יודעת מה יכול להפסיק את זה.

אבל גם ההבנה הזאת לא משנה, כי כשאת בפנים את בפנים, ולא בא לך לעשות את הפעולות שמפסיקות את זה.

וההבנה הזאת גורמת לך לקונפליקט פנימי שסופו על הגבול שבין שנאה עצמית לשמחה.

ובכלל, בשביל להפסיק את זה חסר גורם אחד שלא נמצא כרגע.

ובינתיים, כשאני מרגישה שזה משתלט עליי, אני מדברת איתו והוא גורם לי לחייך, ולמספר שניות, או מספר דקות, תלוי כמה זמן אורכת השיחה, אני שמחה שוב פעם.

ואני יודעת שזה יעבור, זה תמיד עובר.

והם אומרים שאני חזקה, ואני מצד אחד מאמינה להם ומצד שני חושבת שהם לא מכירים אותי בכלל. ואז אני כועסת על עצמי שאני חושבת שאני חזקה, ואז אני כועסת על עצמי שאני חושבת שאני לא חזקה, ואז אני כועסת על עצמי שאני חושבת.

הכי נורא זה כששואלים אותי מה קרה ואם הכל בסדר, כי אז אני מבינה שהכשרון היחידי שהיה לי אי פעם - היכולת להסתיר, להסתתר מאחורי חיוך שהטובים שבחייכנים לא מצליחים לראות בו ולו עווית אחת של זיוף - אבדה, ואני לא בטוחה שאני יכולה לסגל אותה לעצמי מחדש. ואין לי את הכוח לנסות לסגל אותה לעצמי מחדש.

וזה שורף בגרון.