ולמראה הטיפות הגדולות הללו, נוקשות בחלון ושוטפות הכל אני מוצאת את עצמי מאושרת. מביטה ברצפת המרפסת הלבנה שכעת מבריקה ונוצצת, כל הגועל והכיעור מתנקים עם שינוי מזג האוויר.
פותחת חלון ומריחה את האוויר הקר שחודר לעצמות, אוויר נקי שיש בו משהו חדש ומרענן. מדמיינת לעצמי כיצד כל הרע של השנה נשטף ומפנה מקום למשהו טוב, התחלה חדשה. חשופה אני מהלכת בקיבוץ הזה. אפשר לומר שכבר כמעט בטוחה כאן, רגילה. הזמן עושה את שלו.
טיפה קטנה בקודקוד הראש. אני מחייכת. החולצה החומה הגדולה שבחרתי ללבוש מחממת ונעימה ואני מרגישה בטוחה בתוכה. מוגנת. מציף אותי אושר בלתי צפוי, רגשות שהיו בתרדמת קיץ ארוכה ארוכה.
מפחיד אותי לחשוב שנכנסת למקום הזה בקיץ ויצאת בחורף ושעכשיו אתה לא מתכנן לצאת בכלל. עצוב שזה מה שיצא מהחיים האלה שלך.
היצר הקופצני שבי מתפרץ ופתאום יש לי חשק לנעול את המגפיים החדשים ולצאת לקפוץ בשלוליות, להתקרב יותר ויותר לעננים האפורים האלה ולקדרות. וזה הסוף לקדרות שלי עצמי. לדיכאונות אמצע השבוע המעייפים, לדיכאונות החורף התמידיים שבכל שנה חוזרים אליי עם טיפת הגשם הראשונה.
אני מתחילה לזהות את עצמי במקומות השונים. פתאום לא קטנה ושקופה. הטיפות הקפואות כבר לא גדולות עליי ואני מסוגלת לחייך גם כשהן בסביבה.
שירי חורף מתנגנים לי עכשיו בראש. זיכרונות שכוחים כמעט. עבר שכבר עבר. קול דק שמנסה להתפרץ מגרון זעיר. בעיניים שלוות אני בוחנת את הסביבה, מנתחת את הכל בפנים ולא מגיבה. פתאום משהו בשקט שבי מרתק אותי. אני מפסיקה להתנגד אליו ולקבל אותו. זה חלק ממני. זה מי שאני.
דברים טובים לוקחים זמן. ככה זה אצלי. תהליכים ארוכים, משברים בדרך ,אבל בסוף אני מצליחה למצוא את המקום שלי בכל האפילה. והכל יגיע גם אליי מתישהו, אבל זה לא משנה מתי. אני עוד כאן, לא בורחת לשום מקום ולא נעלמת.
עולם, אני אוהבת אותך ככה.
אני מצפה למחר ומצפה למחרתיים.
חיוך.
עושה לי טוב לכתוב =}
נל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
