פורשת כנפיים

גשם בחוץ ורוח קרה נושבת, מקפיאה כל איבר בגופי. הלב דופק מהר יותר עם כל צעד שנפסע. השיער עף באוויר וכבר מכסה את הפנים.

לרוץ.

רק לרוץ.

לא לחשוב על כלום.

כמו אתמול, כשסוף סוף החיוך חזר לפנים. כבר הספקתי לשכוח את האושר שבהצלחה.

ולמרות הכל,

מועקה.

תחושת פיספוס כואבת.

אני יכולה יותר. אני יודעת. מגיע לי יותר,

אבל,

מה קצה גבול היכולת?

עד כמה מותר לחלום ולשאוף למעלה? כמה אני יכולה להשיג?

אני פוחדת. פוחדת להתבגר ולהזדקן ולא להשאיר אחריי כלום. למות בידיעה שלא נתתי מעצמי כלום למען העולם הזה, לא להשאיר את חותמי כאן. להיעלם.

השיכחה.

ואם עוד 10 שנים אני אחזור לכאן ואף אחד לא ידע מי אני, ישכח?

אני צריכה לעשות משהו.

משהו.

הזמן בורח מבין אצבעותיי.

משהו עדיין חסר.

חלל כואב המסרב להתמלא.

צריכה לבכות. להתנקות.

רע לי. יותר מידי רע.

אבל,

מה כבר אפשר לשנות?

אני משתדלת, כל כך משתדלת להיפתח, להאמין, לבטוח, לא לפחד, לדבר, לספר, אבל לפעמים זה כבר יותר מידי. אני לא עומדת בזה. זה גדול עליי.

זו הדרך הנכונה, אבל מתי?

איך?

הכל מבולגן מידי ונמאס לי לעצום עיניים ולהתעלם. נמאס להדחיק ולשכוח.

אני כועסת על עצמי.

לא מאוחר מידי, נכון?

"המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך".

רובין שארמה.

פתאום אני מלאה ברגשות שמחפשים דרך לצאת החוצה, אבל אף דרך לא ראויה מספיק.

המילים מתבלבלות.

השירים מתחברים.

אולי זה רק זמני ואולי מוקצן מידי,

אולי פשוט רע ולחוץ, אולי יותר מידי.

אולי מחר אקום בבוקר לעולם טוב יותר?

הלוואי.