פורשת כנפיים

זולגות על הכרית.

מתכסות בשמיכה הלבנה עם הנקודות והפרחים הוורודים.

כל כך רע לי.

כל כך.

ואני מנסה להתנקות, נשכבת על המיטה.

מניחה את הראש הכבד ומתכסה.

חנוקה.

לא טורחת לפתוח את החלון.

זה כבר לא משנה.

לא משנה.

רק הכרית יודעת הכל.

וחבל שהיא לא יכולה לדבר.

הייתי רוצה לדעת מה היא חושבת עליי.

רע לי פה. יותר מתמיד. ואני רוצה לברוח.

לעוף.

-

האתמול מביט בך בגבך
ואת מצידך לא שוכחת
תמיד את משוחחת עם מה שהיה
ארוכים שורשי הפחד

את פוסעת בעולם לאט
ובקוצים רבים את נדקרת
האם זהו ורד או קוץ בבשרך
שממנו את יוצרת?

שמרי נפשך מן התהום
ומן הגובה האיום
מיאושך שמרי נפשך
את שומעת

(רחל שפירא).