שוב אותה התחושה של משהו חסום. יום יום אני נכנסת לדף העריכה הזה ומנסה לשרבב משפט, מילה, רגש, אבל שום דבר לא יוצא כמו שצריך. הכל בתוך הראש שלי. כלוא. חסום. לפעמים אפילו נדמה לי שאין שם כלום.
פתאום היום הרגשתי צורך לבכות, וגם אתמול, וגם שלשום, אבל אם מישהו ישאל אני לא אדע להסביר. יתבלבלו לי המילים.
אני שוב נזכרת באותה שיחה עם עדי שבה היא הסבירה לי על הדיסלקציה שלה, על איך שהמילים מתבלבלות לה והמוח לא מאורגן. על הכתב הלא קריא והצורך לזמן, זמן לארגן את המחשבות. ובתוך תוכי אני מרגישה שגם לי יש בעיה כזאת, שגם לי המוח מתבלגן תמיד כשצריך להסביר או לכתוב. רוב המבחנים לאחרונה היו עם מלל- ספרות, היסטוריה, אנגלית, ואולי בגלל זה קשה כל כך. יוצאת עם דמעות בעיניים מהכיתה. רק רוצה לזרוק הכל, לשכוח כבר. אני אומרת לעצמי שזה עבר, שזה כבר נגמר, אבל בתוך תוכי לא מאמינה בכלל. כבר לא אכפת לי מכלום, אפילו לא מעצמי.
הזיכרונות מציפים אותי שוב ושוב.
אני כבר לא מאופסת. לפעמים שומרת עצב יותר מידי בבטן כי אפילו לעצמי אני לא מצליחה לומר.
מפריע לי שהכל אצלי קיצוני, שום דבר לא באמצע. לפעמים אני כבר לא מצליחה לשלוט על זה ועל עצמי.
קטנה בין כל האנשים. כאילו שאני עדיין חדשה פה באזור, ממש כמו ביום הראשון של כיתה א', במעבר לעיר החדשה באמצע כיתה ה', בתחילת כיתה ז'. תמיד עם עצמי. מוקפת באנשים אבל בתוך תוכי יודעת שאותה הילדה החדשה בבית הספר היסודי עדיין נמצאת בי לפעמים.
ובעיניים שלה אני רואה את עצמי. ילדה בכיתה ה', כמוה, רוקדת, מחייכת אותו החיוך, אותו שיער חום חלק ואותן עיניים בורקות.
ואני גאה בה על מי שהיא, על מה שהיא. למרות הכל אנחנו קצת שונות.
הימים מתארכים. השמיים מתבהרים. אני מתנדנדת מטוב לרע ומרע לטוב, לרוב מדוכדכת אבל לא שוקעת יותר מידי, או לפחות משתדלת.
לא דיברנו עוד על אהבה ואני לא יודעת אם אי פעם נדבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
