פורשת כנפיים

רק הבכי מזמן לזמן עוצר אותי, מפסיק את ההדחקה האינסופית שלי. כי אפילו שלושה ימים במקום ההוא לא הצליחו.

לא יודעת כבר מה לחשוב. עברתי המון מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה באמת. הזמן בורח לי מבין האצבעות.

אז אני עם צעיף גדול מסביב לצוואר, שותה כוס תה חמה ומנסה להרגיע את כל הרגשות והדחפים האלה. משהו בי לא מוכן לוותר ולהרפות. מצד אחד אני יודעת ומצד שני לא. לפני שנייה הלב דפק כל כך חזק וידעתי, באמת ידעתי שזה אמיתי, שזה זה. אבל נרתעתי. לא, זה לא בסדר לעשות את זה. אני מעדיפה ללכת בעקבות המצפון שלי. זה יותר חשוב. לי.

כל העוצמה שהייתי לי על הבמה ההיא נמוגה. כל הכח והביטחון, הרגשות העצומים וההבנה האמיתית. אני רוצה לחזור לשם, לעמוד שוב ולשיר, פשוט לשיר. להרגיש את כל העוצמה במילים, בצלילים. אי אפשר להסביר את זה. זה דבר מדהים.

היי מלאך ושטן. שוב דווקא המילים הללו נחנקות. כנראה בגלל שהן מהוות משמעות כל כך גדולה בשבילי. בדיוק אז חזרו כל הזכרונות, הדברים שרציתי לשמור בצד.

חזרת פתאום, הנה אתה בבית.

תן לי רק דקה לנשום.

באת לי כל כך כל כך פתאום...