וככה, לפני שנרדמים, כשהראש מונח על הכרית בכבדות והעיניים ממשיכות לראות את אותן התמונות של אתמול. כשהעולם מסתובב לי מליונתלאפים סיבובים מסביב לראש ,כמו סחרחרה שלא נותנת מנוח, והאוויר חנוק וריק. מנסה להעירני משנתי, לעצור את המחשבות האינסופיות, אלה שנפרצו כמו סכר לפני יומיים, אלו שהצלחתי לחסום אתמול. הכל צף לי מול העיניים ופתאום מתגלה דמעה, אפילו שתיים, שלוש. אין להן מנוח. מנקרות עמוק עמוק בתוך העיניים העצומות ודורשות את מקומן.
ואני, בעיקשות מנסה לפענח את האותות הללו שנתנו לי ע"י הסחרחרה המסתובבת. ע"י אותו אחד שנמצא מאחורי האפרכסת של הטלפון ומספר לי שאני צריכה חיבוק אחד גדול ואוהב שישכח הכל. יושבת במרפסת ומביטה באנשים שעוברים ממול ומנסה להסביר לו שהעולם לא ישב ויחכה לי עד שארגיש טוב ושהאנשים ימשיכו לחייך, ולראות, ולשמוח גם אם אני אהיה עצובה. ושהבנתי שזה הכל תלוי בי ושנגמרו לי הדמעות ליום אחד. והוא מהנהן בשתיקה, לא מוצא את המילים הנכונות לומר באותו רגע, אבל אני מבינה, איך אפשר שלא להבין אותו.
מנגבת את הדמעות ומכריחה את עצמי לישון. מחר יום ארוך. כזה שהייתי מעדיפה לדלג עליו ולהמשיך הלאה. כי במילא הימים האלה לא שווים כלום. אני לא מצליחה להעריך את מה שיש ולא מבינה איך אפשר להיות מאושרים, אמתיים ללא כל מחסומים. איך אפשר לעשות את כל מה שמרגישים בבטן ולהוציא החוצה מילים נפלאות שכאלה, להאמין בעצמך ולראות חלומות גדולים מול העיניים. כי מנגד,החומות ממשיכות להיבנות, והן כבר בגובה כזה שקשה לראות מה קורה שם. קיר ברזל שכזה שמסתיר אפילו ממני את הדברים.
האדישות הזאת תהרוג אותי בסוף. אני יודעת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
