פורשת כנפיים

מתעופף מעליי כבר כמעט 365 יממות, הורג ומרפא, ואז שוב הורג ומרפא. ומאז אותו יום חם בירושלים, בו ליטפת לי את הפנים וצחקת שהן אדומות מהחום אבל שזה יפה, הוא תמיד שם, לפעמים גלוי ולפעמים לא. לפעמים נחסם, אבל תמיד נחשף בשטף הדיבור, במחשבות. הקול הזה שבוקע מהקו השני של הטלפון כמעט כל יום, הידיים ההן שמרחפות בקלילות על הקלידים הלבנים ויוצרות עולם חדש של צלילים.

ובשנה שעברה קיוויתי שאגיע למצב כזה איתך. לפתיחות כזו ולאמון ולאיכפתיות שאני כל כך מעריכה. ואני שם עכשיו, עמוק בתוך החיים שלך ואתה בשלי, כי מה אתה כבר לא יודע עליי, רק דבר אחד והוא הרגש שמתעופף מעליי. רק זאת לא יכולתי לספר, כי הכל היה נהרס. כל מה שנבנה לאט לאט יכול היה פתאום להתפרק.

ועם אינספור מחשבות על ההיא שהיא כבר לא בערך חברה שלך, אלא חברה באמת, אני הולכת לישון  וקמה. וכל הנסיונות הנואשים שלי להתעלם מהרגש הבלתי מוסבר לא נוחלים הצלחה. אולי אני פשוט כבר נהנית מהמצב הזה, מהציפייה לשיחת טלפון ומהידיעה שמישהו חושב עליי אי שם, והוא אוהב אותי נורא בדרך המיוחדת שלו, שהיא לא כמו דרכי שלי.

 וכאב הבטן הזה והעייפות המצטברת, וההשתוקקות למשהו חדש ומרגש ומלהיב, כזה שיצבע את החיים שלי בצבעי קשת ויוסיף להם טעם טוב, גורמים לי לקוות שהכל כבר ייגמר, החודש הנורא, כי לא נותרו לי עוד הרבה כוחות להתמודד עם הלחצים האלה, כאילו שאן לי כבר מספיק משלי. אני רוצה שהחודש הזה יעבור ואני אחזור לחיות את המוסיקה שלי, שכל כך חסרה בהווה המעכיר הזה, את הצלילים שבוקעים מהגוף, מהפה, מהלב, שהם הכי חשובים שיש ונאלצו להידחק לפינה, יחד עם דברים נוספים שאיבדו מהטעם הטוב.

רק עוד 5 בגרויות ואני שם...