ואיך זה שפתאום שעות הן כמו שניות, שבועות הם כמו ימים. הזמן מרחף ומיסתורי, לא תלוי בשום דבר. הולכת לי באותו רחוב רגיל שפעם היה הומה אדם, נהנית מכל צעד ומכל תחושה. כל מראה מחמם את גופי למרות הקור הנורא. שני ילדים קטנים בגן, מתחבקים מתחת למגלשה. ואני מחויכת רק מהמחשבה שפעם הייתי גם אני כזו קטנה. ילדה תמימה עם פוני שמגיע עד העיניים, מחייכת חיוך חסר שיניים ומחכה לסבתא שתיכנס לגן בסוף היום ושנלך יד ביד אליה הביתה. ואני עוד זוכרת בדיוק את אותה דרך צדדית מהגן. המדרגות מתחת לבנין שמובילות למדשאה מול הבית של סבתא, זו שפעם עוד הייתה ירוקה. טעם הפירות שהיינו קוטפות יחד מהעץ עוד בפה. גם אז הזמן עבר מהר. כל כך מהר...
הרבה זמן עבר מאז שהגעתי ראשונה הבייתה.פותחת את הדלת למראה בית חשוך. הנעליים של הקטנה נותרו על המדרגות. שקט מוזר שכזה. לא אופייני. חולצת נעליים ומתיישבת ליד המזגן. הידיים סוף סוף מצליחות להתחמם. כמה התגעגעתי לחופש הזה. לשבת ולכתוב כמו שצריך, כמו שאני אוהבת. לאכול שוקולד ולראות טלויזיה. בטלה קצרה, לא מזיקה. לפנות מקום למחשבות שלא נותנות מנוחה.
ותסביר לי אתה, איך זה שאתה תמיד שם, בתוך המחשבות, בתוך הראש שלי. לא מוכן לצאת, לא נותן מנוח. השם שלך שמצלצל כל כך טהור ויפה עומד לי על קצה הלשון. הצורך הזה לחיבוק הגדול לא מפסיק. לידיים הארוכות שתמיד חמימות ונעימות הן, לקול הנקי ההוא, זה שבטח לוחש עכשיו באזניים אחרות, מביט בפנים אחרות, יפות יותר, אהובות יותר.
אני יודעת מה אני רוצה אבל מהססת. זה סתם דימיון, זו סתם הזיה.
זה רק בראש שלי.
וכנראה שכך אשאר,
כבולה במחשבות של עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
