קמה בבהלה מצילצול השעון. חצי פה חצי שם, יורדת לאמבטיה ומיד נזכרת להביא את משחת השיניים של אמא איתי, שלי נגמרה. בוהה בעצמי במראה. הלילה השאיר את אותותיו עליי ומיד נשטף בזרם המים החמים, כמו לא היה. שקט בבית, החלון נשאר פתוח בקומה השנייה ואני גוררת את עצמי למטה לאכול. מוציאה קערה עמוקה, כפית, חלב וקורנפלקס. עוד חצי פה וחצי שם, מתחילה להיזכר בחלום שכוח של הלילה הזה, בצעקות הצורמות של השכנה שהעירו אותי כבר בשש. מתעוררת לחלוטין, מתחילה לחשוב מה הלאה, האם גם היום הזה יהיה כמו אתמול?
השמש זורחת בחוץ, רוח נעימה. יכולתי לשבת כך שעות על גבי שעות, להרגיש את כל האור הזה עליי, לעצום עיניים ולחשוב.
אך ללא היסוסים מיותרים אני מתחילה להתקדם לכיוון המחשב. מוסיקת בוקר ישראלית שמעוררת אותי מיד. אנשים מתחברים, אחד אחד. בוקר טיפוסי כזה. שבירת שגרה שהפכה לשגרה בעצמה. הכל מרחף באוויר ואני חסרת מוטיבציה לעשייה, דבר שלא מאפיין אותי בדרך כלל. פותחת ספר מתמטיקה מידי פעם, מנסה לפתור תרגיל מסובך ומיד עוזבת הכל. מזנקת למיטה עם ספר ביד וקוראת. זה הדבר היחידי שמצליח לי. קוראת עמוד, ועוד עמוד, ועוד עמוד. עוצרת לשנייה. מחשבות ממלאות שוב את ראשי, חולמת בהקיץ. מתעוררת בפתאומיות וחוזרת לקרוא.
העייפות הדמיונית משתלטת עליי, אוכלת אותי מבפנים, ממלאת אותי. עייפות נפשית מזוויעה. מוכרחה להתרחץ בכל שנייה, להרגיש נקייה שוב. חדשה.
ושוב אותן התמונות שעוברות על הצג, מצליחה להבחין כמה כן גדלתי. פעם הייתי קטנטונת, ילדה. תמימות מוחלטת. כל כך הרבה לא ידעתי אז. מי היה מאמין שכך ישתנו חלומות, ציפיות, מחשבות. השנים הן כמו שניות. מהססת לרגע. יש כאן מסקנה ברורה שאני מפספסת, מחמיצה. צריכה לחזור לעצמי, מהר. כמה שיותר מהר.
ילדת שמש פותחת חלון, מביטה בשקיעה ההולכת ומאדימה וחושבת. שעות היא רק חושבת...
מצפה לשמש שתחזור ותמלא באנרגיה עצומה את הבית החשוך.
ילדת שמש.
כותבת לאט.
חושבת מהר.
כותבת מעט.
חושבת הרבה.
ליבי פועם ואני שקועה בשינה.
אומר לי -
" לכי לכי.
אל את פנייך תהפכי.
האור הזה שורף כנפיים,
עובד עלייך בעיניים.
עמוק עמוק בתוך תוכי
ליבי אומר לכי לכי."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
