פורשת כנפיים

המחשבות מתעקשות להישאר ולהכאיב, אבל אני מנסה לשכוח, רק היום לשכוח.

יש ימים שבהם הכל נראה חסר טעם, וזה אחד מהם. אני קופאת מתחת לשמש חורפית.

את לא יכולה הכל. תביני, תפנימי, תשלימי. ישנם דברים רחוקים מהישג ידך.

אל תביטי גבוה לשמים, עמדי על הקרקע בשתי רגליים. כמו עץ ששורשיו עמוק באדמה, כמו בית שמונח על יסודותיו. מה שווה ההיאחזות בעבר אם את חיה בעתיד במקום בהווה?

יציבה כמו סופה, את.

משניה לשניה משתנה.

ואיש לעולם לא יבין, לא ידע.

- "ומה יקרה אם תטעי?".

שתיקה.

היה לי הרבה לומר אבל הכל נראה מיותר באותו הרגע. אי אפשר להסביר. אי אפשר לגרום למישהו להבין את זה. אני נושאת את זה עימי ועכשיו מנסה להרפות. משתדלת בכל הכוח. זה הורס אותי, זה לא טוב.

אין הוראות ברורות או מתכון.

זה תלוי בי.

אך ורק בי.

ולאן הולכים מכאן?

ולמראה הטיפות הגדולות הללו, נוקשות בחלון ושוטפות הכל אני מוצאת את עצמי מאושרת. מביטה ברצפת המרפסת הלבנה שכעת מבריקה ונוצצת, כל הגועל והכיעור מתנקים עם שינוי מזג האוויר.

פותחת חלון ומריחה את האוויר הקר שחודר לעצמות, אוויר נקי שיש בו משהו חדש ומרענן. מדמיינת לעצמי כיצד כל הרע של השנה נשטף ומפנה מקום למשהו טוב, התחלה חדשה. חשופה אני מהלכת בקיבוץ הזה. אפשר לומר שכבר כמעט בטוחה כאן, רגילה. הזמן עושה את שלו.

טיפה קטנה בקודקוד הראש. אני מחייכת. החולצה החומה הגדולה שבחרתי ללבוש מחממת ונעימה ואני מרגישה בטוחה בתוכה. מוגנת. מציף אותי אושר בלתי צפוי, רגשות שהיו בתרדמת קיץ ארוכה ארוכה.

מפחיד אותי לחשוב שנכנסת למקום הזה בקיץ ויצאת בחורף ושעכשיו אתה לא מתכנן לצאת בכלל. עצוב שזה מה שיצא מהחיים האלה שלך.

היצר הקופצני שבי מתפרץ ופתאום יש לי חשק לנעול את המגפיים החדשים ולצאת לקפוץ בשלוליות, להתקרב יותר ויותר לעננים האפורים האלה ולקדרות. וזה הסוף לקדרות שלי עצמי. לדיכאונות אמצע השבוע המעייפים, לדיכאונות החורף התמידיים שבכל שנה חוזרים אליי עם טיפת הגשם הראשונה.

אני מתחילה לזהות את עצמי במקומות השונים. פתאום לא קטנה ושקופה. הטיפות הקפואות כבר לא גדולות עליי ואני מסוגלת לחייך גם כשהן בסביבה.

שירי חורף מתנגנים לי עכשיו בראש. זיכרונות שכוחים כמעט. עבר שכבר עבר. קול דק שמנסה להתפרץ מגרון זעיר. בעיניים שלוות אני בוחנת את הסביבה, מנתחת את הכל בפנים ולא מגיבה. פתאום משהו בשקט שבי מרתק אותי. אני מפסיקה להתנגד אליו ולקבל אותו. זה חלק ממני. זה מי שאני.

דברים טובים לוקחים זמן. ככה זה אצלי. תהליכים ארוכים, משברים בדרך ,אבל בסוף אני מצליחה למצוא את המקום שלי בכל האפילה. והכל יגיע גם אליי מתישהו, אבל זה לא משנה מתי. אני עוד כאן, לא בורחת לשום מקום ולא נעלמת.

עולם, אני אוהבת אותך ככה.

אני מצפה למחר ומצפה למחרתיים.

חיוך.

עושה לי טוב לכתוב =}

נל.

אם רק תוכלי לשפוט, לא על סמך צלילים, לא בגלל תנועות גוף, ידיים בכיסים.  את קוראת אותי בלי מילים, אבל למרות שאני כה שקופה, את לא יודעת מי אני. אני לא הדס ולא עומר. אני לא שני ולא יובל. אני לא פתוחה ולא מחבקת, לא שרה כמו כולן. ובאמת הייתי רוצה להיות כמוהן, לשבת על הכיסא ההוא בביטחה, לעצום עיניים ולהתרכז.

לפעמים כל העסק הזה נראה יותר מידי מסובך, מיותר. לפעמים אני חושבת לוותר, כמו שאני רגילה לעשות. מוחה דמעה, ועוד דמעה, ועוד דמעה. לא מסוגלת להבין איך יכולתי אז לוותר על הדבר הכי יציב שהיה לי, על הדבר היחיד שהציל אותי, שהחזיק אותי.

איך בקלות שכזו וויתרתי עלייך, הרחקתי אותך ממני. לראשונה מזה כמעט שנה אני מתגעגעת. צריכה אותך יושב כאן לידי, מחזיק לי את היד כמו פעם ומחבק בעיניים חמות ומתרגשות. אהבת. באמת אהבת, ואני רק דחפתי אותך מעליי כי לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מסה כזו של רגשות. ועכשיו אני רק צריכה ממך חיבוק אחרון, כי גם כזה לא היה. אני צריכה שתעמוד מולי ותעטוף אותי שוב, תבטיח שהכל יהיה בסדר, שאני בסדר, שאני אתגבר ואסתדר. וכשהיה לי את זה לא ידעתי להעריך. הקרירות שבי מפליאה אותי בכל פעם מחדש. היכולת להיות מאופקת, לעצור את הדמעות כשהן הכי צריכות לצאת. כי אתה היית היחיד שהיה שם איתי אז, שחיבק אותי כשבכיתי מבפנים, שהרשתי לעצמי לספור מולו על 5 אצבעות את מגרעותיי ושעמד לצידי תמיד.

אני חיה בדיליי. שנים מנעתי מעצמי להרגיש, בניתי חומה גבוהה ומאיימת בתוך העיניים הכהות. ונתקעתי שם, עמוק עמוק. אותה הילדה שלא מרשה לעצמה לאהוב, שלא מרשה לעצמה להתאהב.

נכנסתי לשנת חורף מאיימת, כשאני רדומה ועייפה.

ואני לא מצליחה להתעורר.

אם רק יהיה לי האומץ לדבר איתך ביום שישי.