מפה לשם. משם לפה. העייפות מצטברת ואין לי שליטה על כך. מקשיבה לכל הרעש מסביב ושוקעת במחשבות, מילים שניסו לצאת ולא הצליחו. נסגרו גם הם במקום נטול הרגשות הזה, זה שאוטם אותי שוב ושוב מחדש, זה שמרחיק אותי מעצמי ומונע ממני לרצות. הגעגועים לא פוסקים. העצב חודר לכל תא ותא בגופי וממלא אותו. פתאום מזילה דמעה. סתם בעקבות מחשבה שהתגנבה לה. ואני כבר מבולבלת וכועסת. איך זה שחיוך הופך כל כך מהר לעצב? ואיך זה שדמעה כל כך מרגיעה?
חזרתי לשתיקה של אז. אותה השתיקה, אותם שירים כואבים, מכאיבים.
אפילו הכתיבה חדלה. המילים נעלמו, איבדו משמעותן.
קולי אבד אי שם בדרך. המטרה האמיתית של המוסיקה נשכחה. אני צריכה לשיר בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד. לשיר כדי לגלות את עצמי, לשיר כדי לשמוח ולהתרגש, כדי להרגיש. ולכל אלו יש משמעות עצומה. זו האמת שלי, זו שאני לא מצליחה לחשוף בשום דרך אחרת. וגם זה מתפרק עכשיו. מתמוטט לי מול העיניים. העוגן היציב שהחזיק אותי תמיד, זה שנתן טעם לחיים.
זה לא אמור להיות כך.
אני פשוט צריכה הפסקה. מהכל. הפסקה קצרה כדי לאזור כוחות ולמצוא את עצמי מחדש, להבין מה עובר עליי עכשיו ולמה, ואיך.
אני מסוג האנשים שצריכים לחוות בקצב איטי, שצריכים להתמקד בדבר אחד בכל פעם, ורק כך זה יילך. אני אוכל להיות עצמי בין כל הפחד והחלומות.
והכל כל כך קשה פתאום. כל צעד שנפסע על המדרכה כבד יותר מזה הקודם לו. השמיים משחירים לבשר על בוא הערב, ואני עוד ממתינה.
לאן נעלמו הרגשות שלי?
לאן נעלמתי אני?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
