פורשת כנפיים

שמישהו יסביר לי כבר למה אני כל כך מלאת שנאה כלפי העולם הזה ?

כי נמאס לי כבר. נמאס לי שאני חושבת שטוב לי ואז בסוף אני שוקעת שוב ברגשות שליליים. לא מצליחה להחזיק את עצמי למעלה.

מה עובר עליי?

אולי פשוט יש בי יותר שנאה מאשר אהבה. ועד שבאה קצת אהבה שיכולתי להתנחם בה ולדעת שטוב לי להרגיש ככה ושאם ארצה או לא ארצה, האטימות שבי תתפורר,דווקא את אותה אהבה הפכתי לשנאה. אני לא יודעת איך אני מצליחה לעשות את זה בכל פעם מחדש.

זה פשוט כבר כואב מידי בשבילי להרגיש לבד עכשיו, להרגיש את כל הכעס הזה בתוכי שאני לא יודעת איך להעלים, שאין שום דבר אחר שמצליח לשנות את זה.

לא יודעת.

גאווה גדולה לי להיות בחיי בתכם.

אני אוהבת אותה בכל ליבי וגאה בה על מי שהיא.

נערה רצינית, משקיעה, בודקת, צומחת, משתדלת, מקשיבה, נענית ומעל הכל בת אדם נפלאה.

כישרונות הם בנמצא בכל מקום ונכון, ששירן מוכשרת בצורה יוצאת דופן, אבל בלי האישיות המופלאה שלה, הרצינות וההשקעה, בלי החוכמה שלה וההקשבה שלה והכבוד למוסיקה ולשיעור, שום דבר לא היה מתקדם, כי כישרון הוא חלק קטן ולא מספיק בחיי האומנות ובחיי העדנה והיופי.

שירן מתקדמת כמו תותחית, כמו כדור יפיפה שעולה במעלה ההר, ולא מוותרת על שום צד מן הכדור הזה.

שירן תלמידה מופלאה, כיף ללמד אותה.

במקום שישנה צניעות וענווה - ישנה הקשבה וכבוד ואתם חינכתם אותה לזה.

השיחות שלנו בשיעור, לגבי המוסיקה, מרחב ההקשבה שקיים שם הוא אדיר.

אינני נותנת לתלמידים שלי תחושה שאני יודעת והם לא. הם ואני חלק מהשיעור ואנחנו בדו שיח לצמיחה.

תודה על שאתם בחיי בתכם

תודה על שאתם בחיי

ותודה על שירן בחיי.

אוהבת

לילך.

כי אם קיים דבר אחד שאני צריכה להיאחז בו עכשיו, זה זה.

והנה שוב חוזר אליי מצב הרוח הסגור ההוא. זה שגורם לי להיות כל כך אדישה, קרה. ועוד לא למדתי להתמודד, להוציא את עצמי מזה. רק נותנת לכל המחשבות לחלוף בראשי.

יש לי בלוג, אבל הוא לא שווה כלום כי אני לא מסוגלת לכתוב בו שום דבר. אני תוהה אם זה הוא שמונע ממני לכתוב או שזו פשוט אני והאופי הזה שלי של לשמור דברים בבטן. לא יודעת איך אבל התרגלתי. לפחות עכשיו אין אף אחד מסביב ואני יכולה לכתוב מה שאני רוצה.

יש  בי המון פחדים לאחרונה. שוב אותו פחד מכישלון שרק משתק אותי. אני חוזרת הביתה מהמקום המגעיל ההוא שנקרא בית ספר ופשוט נשכבת על המיטה. לא עושה כלום. פשוט כלום. וזה לא טוב עכשיו, ממש לא טוב. לפחות אתמול קצת הצלחתי לחזור ללמוד מתמטיקה. אני רק מקווה שזה יחזיק מעמד מספיק זמן ושאני לא אתייאש בדרך.

לא יכולה להסביר למה, אבל אני מרגישה נורא חלשה. חלשה מול כולם, חלשה עם עצמי. זו לא אני, אלו פשוט נסיונות נואשים להתחמק מלהסביר לעצמי דברים, מלהתמודד עם דברים כי בינינו, אף פעם לא הייתי טובה בזה. אני לא מסוגלת להרים את היד בכיתה ולדבר. אני פשוט מעדיפה לשבת ולהקשיב לכל האחרים שעושים את העבודה במקומי, כי הם בטוח עושים את זה טוב יותר. קשה לי להסביר. אוף, אני שונאת כשקשה לי להסביר. אני בכלל שונאת כשקשה לי. ישר נלחצת ומתחילה לראות סרטים בראש של כישלונות.

אני כבר לא מסולת להחזיק את עצמי לבד. אני צריכה שיאמרו לי מה לעשות.

עושה לי כל כך רע לדעת שאני כזאת. כל כך הייתי רוצה להיות שונה, אולי עם קצת יותר אומץ. הייתי רוצה להפסיק לפחד מעצמי, כי אפילו כשאני הולכת במסדרונות הירוקים אני נחרדת שמא מישהו מסתכל. מה הוא חושב? אני בטח נראית בעיניו ממש רע.

ואולי פשוט הייתי צריכה להאמין למה שהוא אמר לי,שאני בונה לעצמי חיים על פי מה שאנשים אומרים, שאכפת לי רק ממה שאחרים חושבים, שאני לא עושה את מה שאני רוצה, שאני לא אני. כי הוא לא יודע מי אני, תמיד חושב שאני מסתירה ממנו משהו. ואולי אני באמת מסתירה, אבל לא רק ממנו. גם מעצמי.

שונאת לנתח את עצמי.פשוט רע לי שאני לא כמוהם, שאני לא טיפוס עמוק ומדהים כמו זאת שיושבת מימיני בשיעורים, ושאין לי אומץ וביטחון עצמי כמו ההיא ששרה איתי, שאני לא יפה כמו זו שכל הבנים רוצים אותה, ושאני לא מסוגלת לכתוב פה שמות של אף אחד מהאנשים האלה, אולי מחשש שיום אחד הם עוד יקראו פה.

תמיד הייתי כזאת?

והנה עוד מעט כולם יחזרו הביתה ואני שוב לא אצליח לכתוב. נדיר למצוא מצבים כאלה של שקט...